ברית הניאו-שמרנים ומלחמת התוקפנות האמריקאית-ישראלית נגד איראן

ביום השני של מלחמת התוקפנות האמריקאית-ישראלית נגד איראן, רמז מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו, כי ההחלטה לצאת למלחמה הייתה תוצאה של שיקולים ישראליים, ולא אמריקאיים: "ידענו שתהיה פעולה ישראלית, ידענו שזה יזרז מתקפה נגד כוחות אמריקאיים, וידענו שאם לא נפעל באופן מניעתי לפני שישגרו את ההתקפות הללו, נספוג אבדות כבדות יותר ואולי אף מספר גבוה יותר של הרוגים. אם זה היה קורה, כולנו היינו עומדים כאן ומשיבים לשאלות מדוע ידענו ולא פעלנו".

ההצהרה, שנאמרה כבדרך אגב, פורשה בידי רבים כהודאה באשמה: ארצות הברית מממשת את שאיפותיה של ישראל במסע ההפצצות המשותף באיראן. אמנם ברור כי השתדלנות המתמשכת של נתניהו למען תקיפה השפיעה על דונלד טראמפ לקבל את ההחלטות לפעול נגד איראן ביוני 2025 ועכשיו. אך הרעיון שישראל גררה את ארצות-הברית למלחמה, או שזוהי ״מלחמה של ישראל״ שארצות-הברית נגררת אחריה בעיוורון, הוא שגוי.

המלחמה הנוכחית מייצגת את שיאם של מאמצים ארוכי שנים של ברית ניאו-שמרנית במעמדות השליטים העולמיים. בברית זו חברים גורמים בממסד הביטחוני של ארה"ב, בהנהגה הצבאית והפוליטית הישראלית, כמו גם במשטרי הריאקציה הערבית במפרץ ובחוגים אירופיים התומכים בקידום הברית הטראנס-אטלנטית. עמדה זו התומכת בהתערבות אינה משקפת את דעותיו של כל המעמד השולט במערב, אלא חלקים משמעותיים בו, שבליבם תעשיות הנשק ואנרגיית המאובנים (נפט, גז).

על פי השקפת עולם זו, שנותרה עקבית לאורך שלושים השנים האחרונות, הדומיננטיות האמריקאית באזור המפרץ חיונית לשמירה על מחירי אנרגיה ועל אספקה יציבים, כמו גם להבטחת היתרון הצבאי והכלכלי של המערב ברחבי העולם. הברית הניאו-שמרנית ניצבת כעת בפני הזדמנות אסטרטגית חסרת תקדים בעקבות התמורות שחלו מאז אוקטובר 2023, כאשר שותפות רבות ב"ציר ההתנגדות" נחלשו משמעותית או פורקו. נתניהו ובעלי בריתו ראו בכך הזדמנות ייחודית לחסל את המכשול הזה עבור המערב.

נתניהו כניאו-שמרן ראשי

נתניהו היה מאז ומתמיד תומך מרכזי ומקדם של השקפת עולם זו. הוא התבטא נגד המשטר האיראני לפחות מאז שנות ה-90. לפני כן, התמקד בקידום תפיסת הלוחמה בטרור בוושינגטון. הבלטת האינטרסים המשותפים של ארה"ב וישראל במאבק בקיצוניות במזרח התיכון, בין אם מצד מדינות ובין אם מצד גורמים לא-מדינתיים, הייתה המסר המרכזי של נתניהו מאז ימיו הראשונים בפוליטיקה – עוד בבוסטון של שנות ה-70. הוא המעיט בעקביות בחשיבות הסוגיה הפלסטינית והדגיש את הסכסוך האזורי בין ישראל לאיראן כסתירה המרכזית במזרח התיכון.

לפי תפיסה אזורית זו, את הסתירה העיקרית באזור מייצגת האנטי-ציונות של המשטר האיראני ולא הכיבוש המתמשך ונישול הפלסטינים בידי ישראל. הפלסטינים עצמם מוצגים כחלק ממערך ג'יהאדיסטי עולמי, בין אם בהנהגת איראן ובין אם בדומה לדאעש, ולא כעם הנלחם למען זכויות לאומיות. כך קל יותר להמשיך בנישול מאדמתם ומזכויותיהם.

אף על פי שנתניהו חתר זמן רב לשינוי המשטר באיראן, עד לפני כמה שנים לא זכתה עמדתו בתמיכה מלאה בישראל. רבים בקהילת הביטחון האמינו כי די היה בהסכם הגרעין משנת 2015 כדי לנהל את סוגיית הגרעין וכי היריבות עם איראן יכולה להימשך מבלי לגרום למלחמה אזורית. עם זאת, השנתיים וחצי האחרונות של סכסוך פעיל, כולל רצח העם בעזה, עריפת ראשו והחלשת כוחו של חיזבאללה בלבנון, קריסת משטר הבעת' הסורי ו"מלחמת 12 הימים" נגד איראן בקיץ האחרון – שינו את דעותיהם של גנרלים ישראלים אלה. כל ה"יונים" הפכו "ניצים", או אפילו, כמו שאוהבים להגיד היום, ״סוסים דוהרים״.

דוקטרינת "הכוח המקסימלי" של נתניהו, יחד עם הזלזול המוחלט של טראמפ בחוק הבינלאומי וחשיבתו הבלתי קונבנציונלית, כפי שבאה לידי ביטוי בהתערבותו בוונצואלה, הקנו לאופציה הצבאית נגד איראן אטרקטיביות וסבירות רבות יותר עבור הממסד הישראלי. כל עוד קיימת הסכמה בין ירושלים לוושינגטון, היעדים הצבאיים של ישראל מקבלים מענה.

רשת גלובלית של אינטרסים

אישים בימין האמריקאי כמו טאקר קארלסון, המחויבים לגישה "אמריקה קודמת לכל", מפיצים נרטיב לפיו ארצות הברית הולכה שולל למלחמה באיראן אשר נוגדת את עמדות  "להחזיר את אמריקה לגדולתה (( MAGA האנטי-התערבותיות האמיתיות. הם טוענים כי נוכח עמדתו ארוכת השנים של טראמפ נגד שינויי משטר וסכסוכים ממושכים במזרח התיכון, ההסבר היחיד להחלטה בדבר מלחמה באיראן הוא מניפולציה ישראלית.

נרטיב זה, המהדהד לפרקים גם בשמאל, גולש לעיתים קרובות למחוזות קונספירטיביים לפיהם לנתניהו יש מנופי לחץ סודיים על טראמפ. הם נוקבים בשמן של רשתות יהודיות כמו חב"ד כמי שמקדמות את המלחמה ורומזים על שליטה יהודית עולמית, כפי שקרלסון עושה שוב ושוב. לעיתים, אפילו הסברי הממשל משחזרים את הטענות הללו. דגש זה בהשפעה חיצונית פוטר במרומז את ארצות-הברית מאחריות ומתעלם מהעובדה שחרחור המלחמה הניאו-שמרני אינו תנועה ישראלית או יהודית, אלא קואליציה בינלאומית ורב-תרבותית של הון.

לנתניהו נודעת השפעה משמעותית על טראמפ, אך ישנם אישים אחרים כמו לינדזי גרהאם, מארק לוין והמזכיר מרקו רוביו, הקרובים מאוד לנשיא, שעמדותיהם ניציות כלפי איראן והם תומכי התערבות מובהקים. הם מקדמים מיליטריזם והתערבות מנקודת מבט גלובלית החותרת לחסל את כל המשטרים שאינם נכנעים לדומיננטיות של ארצות-הברית.

לעיתים קרובות מציינים את קובה כיעד הבא למאמצי שינוי משטר כאלה. מנקודת מבט אמריקאית מאוד זו, הניסיון להחליש את איראן ולעצבה מחדש כבעלת עמדה צייתנית  כלפי ארצות-הברית דומה למאמץ המוצלח להפנות את ונצואלה עתירת הנפט לכיוון האינטרסים של ארה"ב באמצעות ההפיכה ה"קלינית" שביצעה בה ארה"ב לפני חודשיים.

סימן נוסף לכך שהמלחמה באיראן היא מאמץ עולמי ולא רק פרויקט ישראלי הוא התמיכה במלחמה תוקפנית ונפשעת זו מצד מדינות דמוקרטיות ליברליות במערב. הקנצלר פרידריך מרץ, מנהיג הימין בגרמניה, כינה את המלחמה של ישראל ביוני "העבודה המלוכלכת" של המערב, ובשבוע שעבר הצטרף לטראמפ בבית הלבן כדי להפגין תמיכה במתקפה הנוכחית. ניתן לקשור גישה זו לשיקולים הפוליטיים הספציפיים של גרמניה בנוגע לישראל, ולנטישה המוחלטת של ברלין את החוק הבינלאומי במהלך רצח העם בעזה. אך ישנו גם סנטימנט עמוק נגד המשטר האיראני בממסד הפוליטי הגרמני, שלו קשרים כלכליים ופוליטיים היסטוריים עמוקים עם איראן המשתרעים על פני מאות שנים.

מרץ מנסה למשוך את טראמפ בחזרה למלחמה באוקראינה ורואה בנכונותו המוגברת לפעול סימן חיובי לשותפות הצפון-אטלנטית בכללותה. המיינסטרים האירופי הנוטה לשמרנות רואה במלחמה נגד איראן הזדמנות ובוחר להתעלם מהסיכונים לאינטרסים שלו.

גם מדינות המפרץ הערביות, שהן יעד לאש הכבדה ביותר מצד איראן, מילאו תפקיד בהבערת המלחמה. קיים ויכוח אם סעודיה אכן דחפה למלחמה זו או ניסתה למנוע אותה, בהתאם לעמדתה הפייסנית כלפי איראן. ככל הנראה יצאו מסרים שמשכו לשני הכיוונים. עם זאת, סביר להניח כי קולות משפיעים בקרב בתי המלוכה במפרץ, שהם בעלי השפעה על טראמפ, דגלו במתקפה זו בעת הנוכחית של חולשה איראנית. כעת, כשהסכסוך מתנהל, חוגים אלה רוצים לראותו מושלם. להערכתם, אם זה לא יקרה המודל העסקי שלהם כמרכזי טכנולוגיה ופיננסים עלול להיפגע.

הכלב והזנב

במקביל לתמיכה במלחמה התגבש נרטיב לפיו ישראל, הזנב, מכשכשת בכלב, ארצות הברית, שאין לה כמעט מה להרוויח ממלחמה זו. מודל הזנב והכלב מתאר במדויק את הדינמיקה האישית בין נתניהו לטראמפ: נתניהו מנצל את ניסיונו הרב בענייני עולם ואת קשריו הממושכים עם אישים במפלגה הרפובליקאית ובממסד מדיניות החוץ של ארה"ב.  אולם זו טעות להכליל כך את יחסי ארה"ב-ישראל.

המלחמה באיראן היא מאמץ משותף של חלקים רחבים בקרב המעמדות השליטים בארצות-הברית, בישראל, באירופה ובעולם הערבי, אשר מחויבים לדומיננטיות גלובלית ואזורית. ליבת הברית הזו נמצאת בארצות הברית ובמנגנוני הביטחון שלה, שהם כלב גדול מכדי שיכשכשו בו.

המאמר פורסם במקור באנגלית במגזין "ג'קובין"

עוד בנושא: https://zoha.org.il/144035/