המשטרה פרסמה לאחרונה נוהל חדש המסדיר את הפרקטיקה של צילום מפגינים בטלפון האישי בהפגנות. פרסום הנוהל מגיע אחרי מאבק משפטי של חמש שנים שכלל גם עתירה לבג"ץ של האגודה לזכויות האזרח. הנוהל החדש מגביל את הרשות לצלם מפגינים בטלפונים הפרטיים לשוטרים במדים לפחות, ולא סמויים. השוטר המתעד ("מתעד מזדמן" לדברי הנוהל) אמור לעשות זאת רק למטרת ניהול מבצעי, איסוף ראיות וכו'. הנוהל גם אוסר על
ביום שני השבוע (7.7) התכנסה ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין על מנת לגזור את דינה של חברתי, מהא אגברייה, שהיא עורכת דין ופעילה פוליטית וחברתית. מהא הורשעה ב"התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע" בגלל שני פוסטים שפרסמה ב-7 באוקטובר. מה שמשגע אותי בהרשעה הוא ההבנה שאנחנו יכולות לחיות בחברה הישראלית זו בצד זו, ללמוד יחד באוניברסיטה, להתווכח על פוליטיקה, להכין סרטונים נגד הריסות בתים,
הספר "דו"ח ברודק" של פיליפ קלודל עוסק בבחור יהודי מכפר באלזס-לורן קצת אחרי מלחמת העולם השנייה. אנשי כפרו מכריחים אותו לכתוב דו"ח על האירועים שהובילו לרצח זר שהגיע לכפרם והתארח בו. הספר יפה. הבחור מראיין את כל הדמויות בכפר – האופה, מגדל החזירים, המורה וכו'. אט-אט, בצד תמונת הפחד והגזענות שלהם, עולה גם הדיווח על חוויות השואה של הגיבור היהודי. שנאת הזרים מתחברת לכך כמו
אתמול צוין ברחבי העולם יום הנראות הטרנסית. אני רוצה לספר על סרבנית גיוס טרנסית שיושבת כרגע בכלא הצבאי, אותה אני מייצגת כעורכת דין. אלה קידר גרינברג הופיעה בחיי לפני שנתיים – נערה בת 16 שהתערבה בשיחה שניהלתי עם פעילים אחרים, וציטטה בדבריה את פוקו ודרידה. מאז היא הובילה גוש נגד כיבוש במצעד הגאווה, פעולת מחאה גדולה נגד טרנספוביה, מכתב מחאה ופעולת השתלטות על בית ספר
כשהגעתי לכנס "טראומה קולקטיבית ובניה של שלום" שהתקיים בתל אביב ב-21 בפברואר, חששתי קצת. כותרת הכנס, אותו יזמה ההתארגנות "עו"סות דמוקרטיה" תחת המטריה של "שותפות השלום", היא פיצוח מדויק של המצב הפוליטי הנוכחי – בו כולנו מתקשים להתמודד עם הטראומה של 7 באוקטובר. הטראומה מנהלת את התקשורת, את השיח הציבורי ואת תוכניות הנקמה של הימין. לעומת זאת, המטרה העיקרית של שותפות השלום היא להתמודד עם
בתחילת מאי התעוררו תושבי ואדי ח'ליל למשמע מתקפה כוללת על בתיהם. נהרסו אז 80 בתי מגורים בהם גרו 47 משפחות. הסיבה להריסה לא הייתה בניה בלתי חוקית, אלא הימצאות הכפר על התוואי המתוכנן לכביש 6. התושבים יודעים כבר כמה שנים שיש תוכנית להזיז את הכפר, והיו בהדברות חיובית יחסית עם חברת כביש 6 ועם משרד הפנים בנוגע לחלופות מגורים עבורם. משרד הפנים אפילו הקים ועדה
המחאה נגד המלחמה בעזה צוברת תאוצה אדירה בקמפוסים בארצות-הברית. מעבר לאוניברסיטת קולומביה, בכל האוניברסיטאות הנמנות עם ivy league, נערכות הפגנות משמעותיות. הדור הצעיר המשכיל מתייצב בהמוניו נגד הערכים, העקרונות ומדיניות החוץ של הדורות הקודמים, שתמיכה אוטומטית בישראל הייתה במרכזם. אסור לעצום עיניים מול ביטויים של אנטישמיות ואנטי ישראליות לא רק בקמפוסים ולא דווקא במחאה. מכרי בחו"ל ציירו בשיחותיהם עמי תמונה דומה: ישראלים במקומות שונים בארה"ב
לאחר פרוץ המלחמה נסעתי לראשונה לליווי פלסטינים בבקעה. שנים שמעתי על המתנדבים המדהימים הבאים כמה פעמים בשבוע כדי ללוות רועים ולהגן עליהם מפני מתנחלים. הערצתי אותם מרחוק, אבל לא הצטרפתי. הנטייה שלי היא לחפש אפשרות להשפיע על מהלך העניינים העתידי, לתור אחר הסיפורים הגדולים. הפעילות ההומניטרית, אשר אינה פותרת את הבעיה אלא רק מונעת את מימושה כרגע, פחות דיברה לליבי. אבל הפעם הרגשתי שאני מוכרחה
העיתונאי גדעון לוי פרסם לאחרונה טור דעה תחת הכותרת "להפסיק את המאבק בכיבוש" ("הארץ", 13.8). לוי טוען שאנשי "הגוש נגד הכיבוש" צריכים להפסיק להיאבק נגד הכיבוש ולהמיר זאת במאבק למדינה אחת. לטענתו, מה שקורה בשטחים אינו כיבוש כיוון שכיבוש צבאי הוא בהגדרתו זמני. לוי סבור שכיבוש השטחים הפלסטיניים אינו דבר שאפשר לסיימו שכן המתנחלים קבעו עובדות בשטח. על כן יש לקבוע שמטרות המאבק הן מדינה
בתחילת ינואר, עם פרוץ המחאות נגד ממשלת הימין החדשה ונגד קידומה של ההפיכה המשטרית, נערכנו במק"י ובחד"ש: גיוס פעילים, הכנת שלטים, מערכת הגברה וסיסמאות, שהצביעו על הקשר הבל-ינותק בין האיום על המרחבים הדמוקרטיים להעמקת הכיבוש. כמפלגה היינו בודדים (ועד עתה, רק חד"ש משתתפת במחאה ההמונית על דגליה וסמליה). בודדים אך לא מבודדים, כבר בשבוע השני נבנתה השותפות עם שורה של ארגונים ובהם "מסתכלים לכיבוש בעיניים".
