אומר בשיא הכנות – מאז 7 באוקטובר, לי כבר אין כוח וסבלנות לשמוע נאומים בהפגנות. עד המלחמה ארגנתי את ההפגנות ברמלה, עיר מגוריי, ונאמתי על כמה בימות ברחבי הארץ. מאז אוקטובר, אני בתחושה של "מה עוד יש לומר??". המצב מתדרדר במהירות ומסלים באופן שלא תיארנו לעצמנו. אבל כל עוד אנחנו כאן וממשיכים להיאבק, חשוב שנמשיך להציף את נזקי הממשלה הנוכחית בכל היבטיה, ואני כאן בעיקר
זה קרה ביום שלישי בשעה 21:00 בלילה, בסיום הפגנה של עשרות אלפים מול הכנסת בירושלים. כ-15 שוטרים עומדים בשורה עם גדרות ומשאיות מאחוריהם וחוסמים את היציאה, מכריזים שלא תתאפשר הערב צעדה. אז נפתח פתח צר של כשני מטר משם המפגינים אמורים לצאת – כמובן צפיפות ודוחק בלתי נסבלים. ובהחלטה רגעית הפתח נסגר ולא מאפשרים יציאה. אני שם ליד אישה כבת 75 שצועקת "אבל כרגע בעלי
אני תושבת רמלה מזה 12 שנה. שואלים אותי איך אני לא מפחדת להוביל פה את ההפגנות, ואני אומרת – רגע, פה זה דמוקרטיה? כואב לי לשמוע תושבים שאומרים: "כל הכבוד, אנחנו תומכים בכם אבל לא נצטרף כי נתויג כשמאלנים, נקבל איומים". כואב לי לשמוע על עובדי עירייה שלא מעזים להביע את דעתם, וכמובן שלא לצאת להפגין, מחשש לאבד את מקום עבודתם! אני גם עובדת סוציאלית.
