החטופים מתמעטים והמחאה גוברת, אך ראשי האופוזיציה הציונית מעניקים לנתניהו רשת ביטחון

גם בזמן קרקס סער, המחאה מתעקשת והמלחמה נמשכת. המחאה הנוכחית התחילה בתגובה להשבעת ממשלת נתניהו השישית בדצמבר 2022. לפניה היו מחאות של נפגעי המשבר הכלכלי עקב הקורונה ונגד המשך שלטון נתניהו נוכח משפטיו. המחאה הנוכחית התחילה עם 'רק לא ביבי' ו'הדגלים השחורים'. אליהם התחברה המחאה נגד ההפיכה המשפטית – נושאי דגלי לאום על קני במבוק, עמדו יחד עם אנשי 'הגוש נגד הכיבוש'. לאחר 7 באוקטובר וכישלון המו"מ להחזרת החטופים, הצטרף למחאה גם מטה משפחות החטופים. המחאה נגד נתניהו והנהגתו נמשכת איפה ומחליפה נושאים מרכזיים עפ"י 'סדר היום הלאומי'. ברובה אינה קוראת להפסקת המלחמה. אך המחאה אינה מצליחה, עד כה, לערער את הממשלה.

ההסבר הנפוץ להתעקשות להמשיך במלחמה הוא שביבי לא מוכן להיפטר מסמוטריץ' ומבן-גביר ומהרוב שיש לו בכנסת. זה הסבר חפיף. תשובה  רצינית יותר להמשך המלחמה צריכה להביא בחשבון מעגלים נוספים.

יש לשאול: למה ארה"ב ונאט"ו תומכות בנתניהו למרות המחלוקות העמוקות לכאורה ביניהם? ארה"ב נתנה לישראל זמן לחימה בלתי מוגבל וסיפקה נשק, תחמושת ומימון. היא נטרלה את הסנקציות במוסדות הבינלאומיים, והזמינה את נתניהו לנאום בקונגרס.

יש לתת הסבר גם לכך שראשי האופוזיציה הציונית בישראל מעניקים לנתניהו רשת ביטחון לגבי מטרות המלחמה ותומכים בו, כלפי חוץ ופנים, למרות ההבדלים לכאורה ביניהם. המוחים ברובם מצביעים בעד מפלגות שאינן מנסות להפיל את הממשלה ושמנהיגיהן תומכים בו מדינית בפועל.

בהקשר זה יש להסביר את הסתירות הפנימיות בין המוחים למפלגותיהם לגבי אופני הלחימה, היקף ומשך המלחמה, הסדרי 'היום שאחרי' והפתרון לסכסוך. איך להסביר במושגים מעמדיים את התמיכה החזקה בליכוד מצד חלק ניכר ממעמד העובדים היהודי? למחאה דרוש מסר מעמדי, אך 'העם דורש צדק חברתי' לא יכול לבוא במקום ניתוח.

חמאס משתמש בחטופים כקלף אסטרטגי

לגבי הרוב הגדול של משפחות החטופים, החזרת החטופים והגופות היא כל עולמן. דרישת  חמאס להפסקת המלחמה וליציאת ישראל מהרצועה, כתנאי להחזרת החטופים, היא חידוש בהיסטוריה של החטיפות במלחמות ישראל-פלסטין. חמאס משתמש לראשונה בחטופים כקלף אסטרטגי, לא טקטי. לא חטיפה לצורך חילופי עצירים אלא החזרת חטופים תמורת היפוך תוצאות המלחמה וחזרה למצב הקודם. התניה כזו מקשה מאוד על הגעה להסכמה. לחמאס אולי אין מה להפסיד, אבל העזתים וגם משפחות החטופים בהפסד מתמיד.

רצח ששת החטופים בוצע בזמן שבו מתבצעים חילופי שבויים בין רוסיה לאוקראינה, בעזרת האמירויות, בלי תנאים פוליטיים. החילופים נעשים ביחס של שבוי תמורת שבוי ללא "תורת מחירים" לגבי סוגי מוחלפים ולגבי החזרת שבויים חיים תמורת גופות מתים. רצח החטופים במנהרות השיג את מטרתו, אם כוונתו הייתה להפעיל לחץ על הממשלה. בעקבות הרצח, מחאת החטופים דחופה ונואשת יותר. אך הוא לא חיבב את חמאס בישראל ובעולם. רוב מכריע של הישראלים, גם משתתפי המחאה, מתנגד לחזרת חמאס לשלטון בעזה.

שאלת הטרנספר

הניגוד המרכזי לגבי עזה בקרב המעמד השליט בישראל הוא בין הדוגלים בטרנספר מלא או חלקי של העזתים לבין המתנגדים לטרנספר. מי שחותר לטרנספר רוצה גם התיישבות יהודית בעזה ומתעקש על החזקת הצבא ברצועה. כיבוש רפיח, השליטה בציר פילדלפי, האפשרות להכניס מזון (ההרעבה) וסיוע רפואי – אלה נקודות מחלוקת הנובעות מהניסיון לטרנספר את האוכלוסייה, לאפשר לה או לשלול ממנה תנאי מחייה, או לערער את יכולת חמאס לשלוט באוכלוסייה. כשישראל חשבה שביכולתה לטרנספר את האוכלוסייה, ארה"ב התנגדה לכיבוש רפיח. אחרי שנואשה מטרנספר, הסכימה ארה"ב לכניסת צה"ל לרפיח ולציר פילדלפי. ביידן מיצב עצמו כמתווך עיקרי, אך משהה קביעת תנאים לעסקת חטופים סופית. בכך הוא מאפשר את המשך סרבנות נתניהו ומסכל את הוקעתו כגורם מפריע לסיום המלחמה.

ניהול עזה בידי כוח אחר, לא חמאס ולא ישראל, תוציא מכלל אפשרות התנחלות יהודית. האפשרויות שהועלו עד כה: הרשות הפלסטינית, משפחות (אגודות הכפרים) או כוח בינ"ל הורדו, נכון לרגע זה, מעל הפרק. כברירת מחדל נשאר ממשל צבאי ישראלי בתוספת קטיעת עזה במסדרונות רוחביים. חלופה זו מסובכת ויקרה מאוד.  ככובש תצטרך ישראל לתחזק את אוכלוסיית עזה ולשקם אותה בעצמה. לא נראה שבקרוב תיפול הכרעה לגבי 'היום שאחרי' בעזה. נתניהו מחכה, ככל הנראה, לתוצאות הבחירות בארה"ב ולתוצאות המערכה מול חיזבאללה כדי להכריע בנושא.

ככל שהחטופים מתמעטים גוברת המחאה. מאז רצח ששת החטופים בידי חמאס, גברו ההפגנות ונעשו רדיקליות יותר ונואשות יותר. האופוזיציה הציונית אינה מתנגדת להישארות הצבא בעזה, כנראה גם חלק ניכר מהמפגינים, לא למרות שהם בעד שחרור החטופים.

עצם קיום הפגנות המחאה ההמוניות מאפשר עדיין את קיום האשליה בקרב חלק מהציבור שהוא חי בדמוקרטיה. אך מוחים ותיקים מרגישים כמעט מידי שבוע את צמצום חופש ההבעה ואת עליית האיום והאלימות מצד השוטרים של בן גביר וחבורות פשיסטיות אחרות. הערבים אזרחי ישראל ומעט היהודים שבשמאל הלא ציוני מרגישים את מחנק הדיכוי זה שנים, אך הוא גבר לאין ערוך מתחילת כהונתה של הממשלה הפשיסטית ושבעתיים מתחילת המלחמה. רק לאחרונה נאסר על חברי חד"ש להפגין בנצרת ובחיפה ונאסר להציג את סרטו החדש של מוחמד בכרי ("ג'אנין ג'נין").

האווירה ברחוב מורעלת. אנשים מבטלים נסיעות במוניות שנהגיהן ערבים. מסע הרציחות ביישובים הערביים ובערים המעורבות משתולל. הגדה בוערת. המשך המלחמה ודיכוי המחאה הם מהסימנים הבולטים ביותר של תהליך הפשיזציה שאנחנו בעיצומו. ובכל זאת יש טעם במאבק: בית המשפט שם לאל את הקנוניה של מניעת הגשתם של מועמדים ערבים לבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה.