היום לפני 10 שנים נפטר השחקן יוסף שילוח

שילוח נולד בכורדיסטן האירנית בשם פירוס יוספיאן, בטרם הגעתו לישראל הוא שוכן במשך 9 חודשים בבית הקברות היהודי בטהרן ובגיל 7 כשחלומו להיות רועה צאן הגיע לישראל. שילוח גדל בשיכון המזרח בה שוכנה משפחתו במעברות בתנאים קשים. בילדותו עבד ולא למד בתיכון משום שנאלץ לכלכל את משפחתו, על תקופה זו העיד: “למדתי רק שנה וחצי בבית־הספר. כשהגעתי

לארץ עבדתי חצי שנה במשק־בית אצל אדון סגל בראשון. טיפלתי בתינוק בן שנה וחצי, עשיתי ספונג׳ה וכלים וטיפלתי בלול של 400 עופות. ובפעם הראשונה בחיי, אצלם בבית, הבנתי משהו שהוביל אותי לכל אורך חיי. שאלתי את הגברת איפה השירותים, היא היססה ובסוף אמרה לי שהשירותים בחצר. אחרי יום ניקיתי את הבית ופתחתי את אחת הדלתות בתוך הבית ושם היו השירותים. זו היתה תחושה הכי כואבת לילד בן 10 להבין את המהות של אי־צדק ושיוויון והבדלי־מעמדות”. (ענת סרגוסטי, "מי שרוצה שלום צריך לשלום מחיר!", "העולם הזה", גיליון 2566 מ-5 בנובמבר 1986, עמוד 14).

בגיל 17 שבר את עצם השוק ורותק למיטה למשך שנה וחצי, החוויה הטראומתית והשיקום הארוך הובילו אותו לדבריו לבחור להיות אמן. יוסף שילוח היה נחוש להיות שחקן ולמד במחזור הראשון של בית צבי במשך 3 וחצי שנים, כשסיים הוא נסע להשתלמות ללימודי משחק בלונדון באמצעות מלגה.

שילוח היה שחקן מעולה שהצליח לעבור בין תפקידים דרמטיים וקומיים ולרגש את הקהל. שילוח כשחקן תיאטרון ידוע במיוחד על תפקידו כרב החובל המיוסר במחזה של חנוך לוין ״הילד חולם״ שעסק בפליטות. לאחר הצלחתו בתיאטרון היה מחלוצי הקולנוע, ושיחק בסרטים רבים, במקצועיות וביחסי עבודה מכבדים. הוא הצהיר כי אינו רצה לעשות תפקידים מסחריים אך נאלץ לעשותם בכדי לשגשג ולעשות תפקידים בהם היה מעוניין.

עוד משנות ה-60 יוסף היה פעיל פוליטי עם דעות ברורות. אל עולם הפעילות החברתית הגיע לאחר שהוביל תיאטרון קהילתי שכונתי, על הפעילות הזו אמר ״אני מאמין שאמן הוא אחד האנשים הבודדים בחברה שמתייחס לבני אדם כבני אדם ולא כמקרה… אני חושב שדרך התיאטרון אפשר להביא את האדם למודעות״. שילוח ראה במודעות לקיחת אחריות על החיים והתארגנות לצורך לקיחת עמדות מפתח וליצירת שינוי חברתי. לאחר מכן היה פעיל בשכונת התקווה.

בשנות השמונים ביחד עם תנועה ששאפה לייצג את השכונות ועיירות הפיתוח קיים כנס התנדבותי גדול במטרה לעורר את מה שכינה כמודעות אישית. לדבריו המאבק כשל, מעשייתו החברתית הגיע למסקנה כי בישראל קיימות שתי חברות, וכדי ליצור עתיד טוב לשניהן יש קודם כל לסיים את הסכסוך הישראלי – פלסטיני אשר הופך את יוצאי עדות המזרח לקולקטיב שעומד כמכשול בפני השלום. שילוח התנגד לכיבוש ותמך במאמצים להידברות עם הפלסטינים והאמין כי אש״ף היו מייצגי העם הפלסטיני כל עוד לא נעשו בחירות דמוקרטיות במדינה עצמאית.

לאחר שחוקק חוק אשר אסר על פגישה עם אנשי אש״ף, שילוח היה מבין המארגנים של מפגש בבוקרשט שברומניה עם אנשי אש״ף. בשנת 1989 השתתף בכנס המזרחי-פלסטיני בטולדו והעלה מחזה פרו פלסטיני בשם המסע. לאחר מכן שילוח החליט לעזוב את הארץ משום שלא קידמה את השלום וחזר אליה רק ב-1991 עם תחילת שיחות וועידת מדריד. שנה לפני מותו, בכנס של בית הספר סם שפיגל שהתקיים באוקטובר 2010 בחר שילוח בסצנה מתוך הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי כסצנה האהובה עליו.

יהי זכרו מהפכה.

אורן פלד