בזכות מאבק אזרחי לא-אלים

למחאה הדורשת את הדחתו של נתניהו ישנו הפוטנציאל להיזכר למשך דורות כדוגמא ומופת להתנגדות אזרחית ולמאבק לא-אלים. ההפגנות החלו במתכונת של פעמיים בשבוע ואף יותר, אך לאחר מכן התנקזו בעיקרן למוצאי שבת. הן מאופיינות בנוכחות בלתי מתפשרת במרחב הציבורי; נוכחות רועשת ובלתי נוחה, במובן הטוב ביותר של מילים אלה. לא במקרה הספינים הראשונים, דרכם ניסו הממסד ופעילי הימין לחבל במחאה, נגעו בצעדות וברעש: הפגנה היא דבר לא נוח, שמבטא כוח אזרחי – וזו בדיוק הסיבה שהיא כלי יעיל.

תחושות אלה מתחזקות נוכח התגובה הציבורית המרשימה למגבלת המרחק שהטילה הממשלה על ההפגנות – עשרות מוקדי הפגנות ברדיוס החוקי, מעין הדהוד של הסיסמה שנשמעת ברקע מעצרים כבר שנים: “על כל עצור יבואו אלף”. על כל הפגנה שיגבילו יתקיימו עשר, על אפם וחמתם של תומכי השלטון – והכל כמובן בהתאם להנחיות. טקטיקה זו היא המשך ישיר למסורת ארוכת שנים.

אחד הכלים החשובים ביותר שיש למאבק אזרחי הוא הבנה של כללי המשחק בתוכם הוא מתנהל. מאבק נכון, המשכיל להתאים עצמו לנסיבות, מוביל להישגים משמעותיים שכוחות דוגמטיים יותר לא יכולים להשיג, גם כאשר הם לוחמניים מאוד. אילולא הביע הציבור בישראל אמון בתנועת המחאה כמייצגת את האינטרסים שלו, לא היו עשרות אלפי מפגינים האוחזים בדגלים מאיישים אלפי צמתים ברחבי הארץ. יהודים בישראל לא יכולים לרכוש את האמון הזה דרך מאבק אלים. בכך הדבר דומה לישיבה של שחורים בבתי הקפה ללבנים בתקופת הסגרגציה הגזענית בארצות הברית, או לתליית כביסה בדוגמת דגל פלסטין מחוץ לחלון בתקופה בה נאכף האיסור על הנפת הדגל. זו מחאה עממית שכל אדם הרוצה בכך ורואה עצמו חלק ממנה יכול להצטרף אליה. זו המהות של המאבק הלא-אלים: קל להבין אותו ולקחת בו חלק. לעתים מספיק לחיות במקום הנכון ולהיאבק בזמן הנכון והטקטיקה כבר “באה מעצמה”.

אילו ההפגנות היו אלימות (שיטה שמאמצים פעילים במאבקים שונים ברחבי העולם, ושאחדים מקרב האנרכיסטים הפעילים בהפגנות כאן מציעים לייבא), הן מעולם לא היו גדלות לממדים אלה. לא כיוון שהדבר אינו מוצדק, אלא כיוון שבהורדת-ידיים כזו היו הימין והממסד מנצחים. לכן, במאבק המתנהל בימים אלה נגד השחיתות, כמו גם במערכה הנוכחית על עצם זכותנו להפגין, אנו מקבלים על עצמנו את חוקי המשחק אך ממשיכים קדימה בלי פחד. את המאבק האזרחי הבלתי-אלים שום מגבלה לא תוכל להמית.