fbpx

100 שנה לקונגרס עמי המזרח

מורשתו הנשכחת של הקונגרס הקומוניסטי הבינלאומי הראשון במזרח התיכון

החודש לפני 100 שנה, בין ה-1 ל-8 בספטמבר 1920, התרחש בעיר באקו אירוע היסטורי מיוחד במינו. בירת אזרבייג'ן הסובייטית אירחה באותם ימים את "הקונגרס הראשון של עמי המזרח", שהתכנס ביוזמת הקומינטרן במטרה להפיץ את דבר מהפכת אוקטובר לעמי אסיה. קונגרס באקו, כפי שמכונה אירוע זה על פי רוב, הוא ציון דרך חשוב בתולדות התנועה הקומוניסטית העולמית: הייתה זו הפעם הראשונה בה נערך כינוס קומוניסטי בינלאומי מחוץ לאירופה, ולמעשה הפעם הראשונה בה ניסתה התנועה הקומוניסטית לפנות באופן מאורגן לעמים שמחוץ לגבולות המערב.
בשני הגופים הבינלאומיים של התנועה הקומוניסטית שקדמו לקומינטרן – האינטרנציונל הראשון (1876-1864) והאינטרנציונל השני (1916-1889) – היו חברים נציגים מאירופה ומיבשת אמריקה בלבד. מבחינת גופים אלה, הם ייצגו את הפרולטריון של הארצות המתועשות, ולכן לא עשו שום ניסיון לפנות לעובדים באסיה או באפריקה. מארגני הקונגרס השני של הקומינטרן (מוסקבה, יולי-אוגוסט 1920) החליטו לשנות מצב עניינים זה.
ההתפתחות התיאורטית שעמדה מאחורי כינוס "הקונגרס הראשון של עמי המזרח" מצויה בחיבורו החשוב של לנין "האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם". חיבור זה הצביע על הקשר העמוק בין הקפיטליזם בתצורתו המפותחת לבין המדיניות האימפריאליסטית של המעצמות. התובנה כי הקפיטליזם והאימפריאליזם שלובים זה בזה הצביעה גם על שותפות האינטרסים בין הפרולטריון בארצות הליבה המתועשות של הקפיטליזם לבין העמים הנאבקים בעול האימפריאליזם האירופי והאמריקאי. קונגרס באקו היה הניסיון הראשון לכונן ברית כזו הלכה למעשה.
במילותיו של גריגורי זינובייב, מזכיר הקומניטרן שעמד בראש הקונגרס: "אנו מודעים לכך שבעולם חיים לא רק אנשים בעלי עור לבן, לא רק האירופים שאותם הביא בחשבון האינטרנציונל השני; בנוסף, ישנם בעולם מאות מיליוני אנשים שחיים באסיה ובאפריקה. אנחנו רוצים לשים סוף לשלטון ההון בכל מקום בעולם. זה ייעשה אפשרי רק כאשר נצית את אש המהפכה לא רק באירופה ובאמריקה אלא ברחבי העולם כולו, וכאשר מאחורינו יצעדו כל העובדים של אסיה ואפריקה".
בקונגרס השתתפו כ-1,900 צירים בני 37 עמים וקבוצות אתניות שונות – רובם הגדול מאסיה ומיעוטם נציגי מפלגות קומוניסטיות מאירופה ומארה"ב. משום שבקרב רוב העמים שאותם ייצגו המשלחות בקונגרס טרם פעלו אז מפלגות קומוניסטיות, רבים מהמשתתפים לא היו קומוניסטים בהשתייכותם הארגונית או אפילו בהשקפתם. כמה מן המשתתפים היו מנהיגים לאומיים אנטי-קולוניאליים, וחלקם אף השתייכו למעמד בעלי האדמות או לבורגנות בארצותיהם.
קונגרס כל-מוסלמי
על אף שהשתתפו בו צירים מכל ארצות אסיה כמעט, בפועל היו הרכבו ואופיו של הקונגרס מוסלמיים באופן בולט. מבחינה של ארצות המוצא של הנציגים עולה כי כ-70% מהם נמנו עם עמים מוסלמיים, ובמיוחד עמים דוברי שפות תורכיות ודוברי פרסית. הקבוצה הגדולה ביותר בקרב משתתפי הקונגרס הייתה זו של התורכים (235 צירים מאנטוליה ומאזרבייג'ן), ולאחריהם הפרסים (192 צירים). בקרב הלא-מוסלמים בלטו הארמנים (157), הרוסים (104), הגיאורגים (100) והיהודים (41). רוב מוחלט בקרב 1,000 הצירים הנותרים היו מוסלמים, שכן העמים המזרח-אסיאתיים שיגרו לקונגרס נציגויות מצומצמות מאוד. מבחינות מסוימות היה למעשה קונגרס באקו קונגרס כלל-עולמי של מוסלמים, וכך היה גם בעיני משתתפיו ומארגניו.
כוונתו של הקומינטרן לכנס קונגרס בעל צביון מוסלמי עולה בבירור מהזימון שפרסם לקונגרס, מבחירת המיקום ומההכנות שנערכו. לאחר שהוחלט על כינוס הקונגרס, זימן הקומינטרן למוסקבה את מיכאיל פבלוביץ' (ולטמן), בכיר המזרחנים הרוסים שתמכו במהפכה, שעבד באותה עת כתת-קומיסר לענייני חינוך באוקראינה. פבלוביץ' צורף מיד לוועדה שהופקדה על הכנת הקונגרס בתור יועץ. בתפקידו זה טבע פבלוביץ' את הסיסמא "למוסקבה, לא למכה!", שקראה לעמי האסלאם לפנות לרוסיה הסובייטית לסיוע במאבק לשחרור מהאימפריאליזם. גם הבחירה לכנס את הקונגרס בבאקו – עיר בעלת רוב מוסלמי ברור, השוכנת סמוך לגבולות תורכיה ופרס – נעשתה ככל הנראה במטרה להקל על צירים מהמזרח התיכון, מהקווקז וממרכז אסיה להגיע לקונגרס.
משום שהקונגרס התכנס בהתראה קצרה של כחודש וחצי, סביר להניח שמארגניו לא ציפו להשתתפות רחבה של נציגים מארצות רחוקות יותר. מכשול נוסף שעמד בפני צירים שביקשו להגיע לקונגרס מארצות שמעבר לים היה מאמצי האימפריה הבריטית למנוע זאת, כולל באמצעים צבאיים: חיל האוויר הבריטי הפציץ את הספינה שהובילה את הקומוניסטים הפרסים בים הכספי, ושניים מחברי המשלחת נהרגו. הקומוניסטים התורכים נאלצו להפליג בים השחור בתנאיי סערה כדי לחמוק מספינות המלחמה של הצי הבריטי.
יתר על כן, לבחירה בבאקו הייתה משמעות סמלית: ב-1920 הייתה באקו העיר היחידה בעולם המוסלמי כולו, ממרוקו ועד אינדונזיה, בה היה פרולטריון תעשייתי גדול ובעל תודעה מעמדית, בזכות היותה של העיר בירת הנפט של האימפריה הרוסית. לפי הערכות, ב-1913 כבר חיו בעיר כ-100,000 פועלים מוסלמים מרקעים אתניים שונים – תורכים-אזרבייג'נים, מהגרי עבודה פרסים, צ'רקסים ומשאר עמי הקווקז. ב-1920 כבר הייתה לעיר היסטוריה מכובדת של מאבק מעמדי ופעילות סוציאליסטית, אפילו בהשוואה לערים גדולות ברוסיה האירופית. עוד בשנת 1904 קמה בעיר מפלגה בשם "הימת" (פירוש השם הוא "התלהבות" או "קנאות" בתורכית), שהייתה מפלגה סוציאליסטית המאורגנת על בסיס זהות דתית מוסלמית, בדומה ל"בונד" היהודי. הזהות המוסלמית של המפלגה התגבשה על רקע המאבק המעמדי שניהלו פועלי באקו, שהיו ברובם מוסלמים, נגד בעלי ההון שהיו ברובם נוצרים ממוצא ארמני או רוסי. כבר בשנת 1918, שנתיים טרם הגיע הצבא האדום לקווקז, התקוממו הפועלים בבאקו והכריזו על הקמת קומונה סובייטית בעיר, אך זו נפלה זמן קצר לאחר מכן בשל פלישת הצבא העות'מאני לאזרבייג'ן.
מלבד ההרכב הדמוגרפי, ניכר אופיו המוסלמי של הקונגרס בזהות הנואמים ובשפות הרשמיות של הקונגרס. למעט חברי מזכירות הקומינטרן האירופים, כל הנואמים בקונגרס היו מוסלמים. הנואמים דיברו כל אחד בשפה המועדפת עליו, אולם התרגום הרשמי נערך לשלוש שפות בלבד: תורכית (בניב האזרבייג'ני, שהייתה מובנת דיה גם לתורכים מאנטוליה), פרסית ורוסית (שנוסף להיותה שפתם של בכירי הקומינטרן, הייתה גם שפה משותפת למשכילים בקרב המיעוטים המוסלמיים הרבים שאכלסו את האימפריה הצארית לשעבר). כל המשתתפים שלא הבינו אף לא אחת מן השפות הללו התבקשו לשבת בסמיכות לחבר שיוכל לתרגם להם תרגום בלתי-רשמי לשפתם. עניין השפות נשמר גם בהחלטת הקונגרס בדבר הקמת מועצת תעמולה שתפעל מבאקו באופן קבוע להפצת רעיונות המהפכה בארצות המזרח, ותפרסם כתב עת ברוסית, בתורכית ובפרסית.
הקומוניזם ועולם האסלאם
בהתאם להרכבו, שימש הקונגרס במה לקיום דיונים פנים-מוסלמיים על המצב הפוליטי והחברתי בארצות האסלאם, על ההתנגדות לאימפריאליזם ועל העמדה שצריכים העמים המוסלמיים לנקוט ביחס לרוסיה הסובייטית.
חלק מרכזי בדיונים נגע בשאלת היחס למהפכת אוקטובר ולקומוניזם. כמעט מחצית הצירים בקונגרס לא היו קומוניסטים, אולם נשיאות הקונגרס החליטה לתת להם זכות דיבור שווה. לכן חולקו הצירים לשתי קבוצות, מפלגתיים (קומוניסטים) ובלתי-מפלגתיים, כאשר לשתיהן הוקצו דוברים מטעמן בכל מושב ממושבי הקונגרס. ניתן לזהות שלוש קבוצות עיקריות בקרב הצירים המוסלמים מבחינת היחס לרוסיה הסובייטית ולקומוניזם: בקצה אחד היו התומכים הנלהבים במהפכת אוקטובר, שהיו בעצמם קומוניסטים וביקשו להביא את המהפכה לארצותיהם; בקצה השני היו נציגי כוחות פוליטיים אנטי-קולוניאליים אך שמרנים מבחינה חברתית ומעמדית, שביקשו תמיכה רוסית בפרויקט השחרור הלאומי אך סירבו לקבל השפעה קומוניסטית בארצותיהם; ובתווך היו אלה שקידמו בברכה את הקומוניזם, אך שאפו לאמצו באופן חלקי או להתאימו לתנאים המקומיים של מולדתם.
הנלהבים ביותר היו חברות וחברי המפלגה הקומוניסטית של אזרבייג'ן ונציגים קווקזיים אחרים, שביקשו להפיץ את המהפכה לכל עולם האסלאם. נציגים אלה שאפו להקנות לארצם תפקיד חשוב בעולם האסלאם, בתור "סף הדלת ממנו תתפשט המדיניות הסובייטית במזרח", במילותיו של מזכיר המפלגה באזרבייג'ן נרימאן נרימאנוב. בקוטב השני התייצבו הצירים התורכים הבלתי-מפלגתיים (במיוחד אנוור פאשא ואבראהים טליע, השליח מטעם הממשלה הלאומנית באנקרה) וכן הצירים ההודים. הללו קראו לרוסיה הסובייטית לשגר סיוע חומרי לתנועות הנאבקות באימפריאליזם הבריטי, אך מבלי להתערב בענייניהן הפנימיים של החברות המוסלמיות ותוך הימנעות מניסיונות לחולל בהן מהפכה חברתית. הקבוצה המעניינת ביותר בקונגרס הייתה הבלתי-מפלגתיים שיחסם למהפכה היה חיובי.
הנואם רב-הרושם ביותר מקבוצה זו היה נרבוטבקוב, ציר אוזבקי בלתי-מפלגתי מטשקנט. נרבוטבקוב שיבח את הבולשביקים על תמיכתם בזכות ההגדרה העצמית של העמים המוסלמיים והביע את תמיכתו הנלהבת במשטר הסובייטי ובעקרונות הקומוניזם, שבכוחם לשחרר את המזרח מהרודנות ששלטה בו "מג'ינגיס חאן ועד [הסולטאן העות'מאני] עבד אלחמיד". עם זאת הזהיר נרבוטבקוב מפני ניסיון ליישם מהר ומיד את עקרונות המהפכה במלואם בקרב העמים המוסלמיים, תוך התעלמות מן הרגישויות התרבותיות המקומיות: "[עם פרוץ המהפכה הרוסית הגדולה] לא היה ביכולתנו להתאים מייד את כל הרגלינו ואורחות חיינו למסגרת הקומוניסטית […] הכל יודעים שהמזרח שונה לחלוטין מהמערב ושהרעיונות שלו שונים – ולכן יישום קשיח של עקרונות הקומוניזם ייתקל שם בהתנגדות. בהתאם, אם אנחנו מעוניינים ש-400 מיליון תושבי העולם המוסלמי יצטרפו לכוח הסובייטי, עלינו למדוד אותם בסרגל מיוחד. ההצהרה שהחברים הלא-מפלגתיים מעוניינים להצהיר היא זו: האינטרסים המגוונים והמאפיינים הייחודיים של הקווקז, תורכסתאן וכל אזורי הגבול של המדינה הרוסית לשעבר יוכרו ויוגנו בנחישות. זו חובתו של קונגרס זה להגן עליהם ולהגיד לממשלתנו: חברים, המוסלמים לא ינטשו את הכוח הסובייטי, אבל זאת בתנאי שתוכר הייחודיות של עמי המזרח, והצעדים שתאמץ הממשלה הסובייטית בכיוון הזה ייושמו בפועל ולא רק על הנייר".
נרבוטבקוב אמר עוד שהמערב מאשים את רוסיה הסובייטית ב"אימפריאליזם אדום". כדי להדוף טענה זו חובה על ההנהגה הסובייטית לתקן את המדיניות שיוצרת ניכור בין ההמונים בתורכסתאן לבין המהפכה – בראש ובראשונה ההגבלות שמונעות מהמוסלמים להתפלל ולקבור את מתיהם בהתאם לדתם ולמנהגם. לדבריו, "איסורים אלה אינם אלא זריעת זרעי המהפכה הנגדית בקרב ההמונים העמלים". נרבוטבקוב לא האשים את ההנהגה הסובייטית במדיניות זו, והדגיש כי לנין והממשלה הסובייטית הם ידידי העמים. לטענתו, במדיניות האנטי-אסלאמית שאימצו השלטונות הסובייטיים במרכז אסיה אשמים "פרובוקטורים ודמגוגים" הפועלים במחשכים נגד המהפכה. נאומו של נרבוטבקוב התקבל בתשואות רועמות ובקריאות הידד. לדבריו הצטרף גם הציר הקזחי הבלתי-מפלגתי מוטושב, שטען כי על הקומוניסטים במזרח להתחשב לא רק בתנאים המטריאליים השונים של המזרח (תוך הסתמכות על האיכרות במקום על הפרולטריון המצומצם) ,אלא גם ב"מצבור האידיאולוגי העצום של התרבות, שהתגבשה על הבסיס הכלכלי".
עמדה קיצונית אף יותר בהסתייגותה ממהפכה קומוניסטית הביע הדובר מטעם "ארגון שחרור הודו", פאזיל קדיר: "ארגון שחרור הודו מבקש, בשם שלוש מאות מיליון המדוכאים בהודו, שצירי הקונגרס ונציגי רוסיה הסובייטית המכונסים כאן במטרה לשחרר את האנושות יסייעו להודו, הזקוקה כל כך לעזרתם. כל החותרים לשחרור מקווים שעזרה זו תינתן ללא שום התערבות בחיים הפנימיים והדתיים של אלה הממתינים לשחרור מעול הקפיטליזם והאימפריאליזם".
עם זאת, כמה מהצירים המוסלמים הביעו התנגדות לעמדות אלה. מיד לאחר נרבוטבקוב נאם קורקמאסוב, קומוניסט קומיקי מדאגסתאן שבצפון הקווקז. קורקמאסוב טען שהנקודה העיקרית על סדר היום היא הגשמת המהפכה העולמית והבסת המעצמות האימפריאליסטיות, ולכן אין לעמים המוסלמיים פנאי לעסוק ב"עניינים פנימיים" מהסוג עליו דיבר נרבוטבקוב.
מורשתו של הקונגרס
על אף ראשוניותו, קונגרס באקו נשכח במידה רבה מהזיכרון ההיסטורי, ולא תופס כיום מקום בולט בתולדות התנועה הקומוניסטית. סיבה מרכזית לכך היא התפיסה הרווחת לפיה נחל הקונגרס כישלון. קשה לערער על מסקנה זו: בשנים שלאחר הקונגרס לא פרצה מהפכה אנטי-קולוניאלית משמעותית בשום ארץ, והקומוניזם לא הצליח לכבוש מאחזים משמעותיים באסיה שמחוץ לגבולות בריה"מ. ההישגים המועטים שהצליחו קומוניסטים להשיג בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 בארצות אסיאתיות מסוימות נמחו עד מהרה בידי שלטונות קולוניאליים או משטרים שמרניים. חמור מכך, מאמצע שנות ה-20 ועד אחרי מלחמת העולם השנייה נסוגה בריה"מ בפועל ממחויבותה למהפכה גלובלית לטובת אימוץ העיקרון הסטליניסטי של "סוציאליזם במדינה אחת". לבסוף, "הקונגרס הראשון של עמי המזרח" היה גם הקונגרס האחרון מסוגו, ופעילותם של המוסדות שהוקמו בו פסקה סופית ב-1925.
מהי אם כן מורשתו החיובית של קונגרס באקו? ההיענות הרחבה בה זכה הקונגרס מראה כי מהפכת אוקטובר עוררה תקווה ולעתים אף התלהבות של ממש בחלקים של העולם המוסלמי; לא רק בשטחיה לשעבר של האימפריה הצארית, אליהם נכנס הצבא האדום כצבא משחרר, אלא גם באזורים שגבלו ברוסיה כתורכיה ופרס, ואף בהודו הרחוקה.
הדיונים שהתקיימו במסגרתו מעידים כי בקונגרס זה התכנסו נציגים מחלקים שונים של עולם האסלאם ודנו בחופשיות רבה בנושאים שהעסיקו אותם, ולא חששו גם לבקר את רוסיה הסובייטית או להסתייג מהקומוניזם. הקונגרס נולד אמנם כיוזמה של הקומניטרן, אך הדיונים הפנים-מוסלמיים הערים שהתקיימו בו הוכיחו כי היה טמון בו פוטנציאל להתפתח להתארגנות פוליטית אנטי-קולוניאלית של כוחות רחבים בעולם האסלאם. בכוחו היה להיות אלטרנטיבה לזרמים אחרים שנאבקו על הבכורה בעולם זה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20: הליברליזם שביקש לחקות את המערב, והמודרניזם האסלאמי מבית מדרשם של הוגים דתיים כג'מאל אלדין אלאפגאני ועבד אלרחמן אלכואכבי.
הברית הרחבה שביקש הקונגרס לכונן בין קומוניסטים במערב ובמזרח לבין כוחות מתקדמים בקרב עמי האסלאם, ואף עם כוחות אנטי-אימפריאליסטיים שהיו עוינים לקומוניזם, עשויה גם היא להיות לקח פוליטי רלוונטי לימינו אנו.

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן