הכנס השני של תנועת 2027 להכרה בפלסטין – "שתי מדינות: למה ואיך?"

כיצד ניתן להיחלץ מהמצב הבלתי נסבל שבו כלואים כיום שני העמים והאזור כולו? תנועת "2027 – מכירים בפלסטין, יוצאים מפלסטין" מבקשת להתמקד בשאלה זו, ולא לחזור על תיאור עוולות הכיבוש, כפי שעושים כראוי ארגונים אחרים. סוגיה זו עמדה גם במרכז הכנס השלישי של התנועה, שנערך ביום שישי, 14 באוגוסט. התנועה רואה בפלסטין מדינה שכבר קיימת, שזכתה בהכרה מצד רוב מדינות העולם וכל המוסדות הבינלאומיים, אך נתונה במצב של כיבוש צבאי. לכן, לשיטתה, יש להכיר בפלסטין כדי לצאת מפלסטין.

על רקע הקירבה למועד הבחירות, השתתפו בכנס גם נציגי מפלגות. מבין נציגי המפלגות שנשאו דברים, נראה כי רק נציגי חד"ש – נהאיה ושאחי ואיימן עודה – יכלו להציג את עמדתם גם כעמדת מפלגתם לקראת הבחירות הקרובות. אנשי מפלגת הדמוקרטים – ערן עציון ויריב אופנהיימר, שנשאו דברים, ומוסי רז, שהשתתף בפאנל – הביעו אף הם עמדה חד-משמעית בזכות כינון שתי מדינות כחלק מתהליך שלום אזורי, אולם שלושתם לא נבחרו למקומות ריאליים בפריימריז של מפלגתם, שנערכו כשבוע קודם לכן.

איך תראה פלסטין עצמאית

הכנס כלל דוברים ופאנל, וביקרו בו נציגים משגרירויות צרפת ושבדיה. בין שלב הדוברים לפאנל הוקרנה שיחה מוקלטת מלונדון של פעילת התנועה מיכל ריזל, עם בארון פרנקל, איש קרן פורטר ומיוזמי תוכנית Palestine Emerging המתמקדת בדרכים להבטחת בסיס כלכלי ולוגיסטי למדינת פלסטין העצמאית. בניגוד לטענה הרווחת, שלפיה אין "היתכנות כלכלית" לפלסטין עצמאית, טען פרנקל שבכל ההסכמים הקודמים (שלא קוימו כמובן), קיימות תוכניות לכינון אותו בסיס, והכיבוש הוא שמונע פיתוח משאבי ייצור וקיום בשטחי המדינה הכבושה.

בשאלת הרצף הטריטוריאלי של מדינת פלסטין (בין רצועת עזה לגדה המערבית), ציין ששיטת "המעבר הבטוח" נהוגה בעולם. לפי התוכנית, המעבר הבטוח בין רצועת עזה לגדה המערבית יעבור בשטח ריבוני של ישראל שיוחכר למדינת פלסטין וינוהל כאקסטרה־טריטוריה שלה. הסדרים אלו פועלים כאמור בעולם, ודוגמה מובהקת לכך הוא פרוזדור סובלסקי, המקשר בין רוסיה למובלעת קלינינגרד (שטח רוסי מנותק משאר רוסיה), עובר דרך בלארוס ופולין ופועל עד עתה כסדרו גם בכל שנות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה.

בשלב הדוברים השתתפה בין השאר פעילת השלום והדוקטורנטית נעמי שטרנברג, שהציגה עצמה כשייכת לדור שלם אשר גדל לתוך מלחמה אינסופית וחונך מינקות על מוסכמות כ"אין פרטנר". אולם דווקא תמונה מייאשת זו היא שמביאה לחפש אור בקצה המנהרה. פעילת השלום אילנה פוקסלמן הדגישה את החשיבות בשילובן של נשים במשא ומתן לשלום בכל הדרגים. עימאד אבו זהרה, פעיל שלום תושב מדינת פלסטין, הזכיר שחודש לאחר הבחירות בישראל צפויות להתקיים בחירות במדינת פלסטין, בין השאר כדי להעמיד הנהגה שאיש לא יוכל להטיל ספק בסמכותה.

איך יראה הפתרון

את שלב הפאנל פתח המנחה, ד"ר אשר אלבו, בשאלה זהה: "איך את.ה רואה את עיקרי הפתרון המדיני העתידי?". התשובות חשפו טווח רחב למדי של תרחישים בתוך חזון שתי המדינות. בצד אחד של הרצף עמדה ורדה סעדה (הפעילה בתנועת "ארץ לכולם"), אשר הציגה תמונה של קונפדרציה עתידית, שבה שתי מדינות ריבוניות מקיימות פרלמנט-על בירושלים (שלא תחולק אלא תהיה כולה בריבונות משותפת), ומקיימות הסדרים בין מדינתיים נוספים וגבולות פתוחים.

מנגד, הציגה מיכל ריזל תרחיש שהיא מכנה "פתרון שתי המדינות הרדיקלי". לפי תרחיש זה, הגבול בין שתי המדינות יהיה הקו הירוק, ללא חילופי שטחים, וכל המתנחלים יפונו משטח מדינת פלסטין. עוד הציעה כי לא יתקיימו הסדרים בין-מדינתיים עם ישראל כל עוד שורר אי-שוויון מבני ברמות התיעוש והכלכלה בין שתי המדינות, שכן לדבריה, "שיתוף פעולה הוגן לא יכול להתקיים תחת יחסי מרות".

חבר הכנסת לשעבר מוסי רז ציין כי העיקרון של חילופי שטחים כבר זכה להכרה ביוזמות מדיניות שונות, ובהן יוזמת ז'נבה. עם זאת הדגיש כי חילופים כאלה צריכים להתבסס על גבולות הקו הירוק ולהיות שווים ומוסכמים על שני הצדדים. פעילת השלום הפמיניסטית נירית אורן חזרה והדגישה את תפקידן החשוב של נשים בקידום שלום. לדבריה, דווקא במסגרת התרבות הפטריארכלית הוסללו נשים לתפקידים של דאגה ואחריות כלפי סביבתן – תפקידים שנתפסו לאורך השנים כנחותים – בעוד גברים הוסללו לתפקידי כיבוש והתפשטות.

לקראת סיום הפאנל הודיע ח"כ איימן עודה (חד"ש), שיסיים את כהונתו בכנסת לאחר הבחירות, על הקמת תנועת שלום חדשה בשם "ת'יקה-אֵמון-טראסט". התנועה תושק במרס 2027 ותפעל במקביל בישראל ובפלסטין. משימתה המרכזית תהיה לקדם עצומה שתופנה לקהילה הבינלאומית ותדרוש כינון הסדר שלום אזורי המבוסס על פתרון שתי המדינות. עודה קרא לפעילי שלום להצטרף לתנועה ולסייע בגיוס מיליון חתימות בישראל – 200 אלף מהציבור הערבי ו-800 אלף מהציבור היהודי – ומיליון חתימות נוספות במדינת פלסטין.

מכלל הדיונים והשיחות בכנס "שתי מדינות – למה ואיך" עלו כמה מסקנות משותפות. ראשית, יש לפעול במלוא המרץ להפלת ממשלת הכיבוש בבחירות הקרובות, אך אין להסתפק בהחלפתה: על הממשלה החדשה יהיה לפתוח בתהליך מדיני, בניגוד ל"ממשלת השינוי" הקודמת, שנמנעה מכך ביודעין. עוד הודגש כי המשא ומתן לשלום וליציאה משטח מדינת פלסטין לא יוכל להתנהל במסגרת בילטרלית בלבד, אלא כחלק מתהליך אזורי ובגיבוי בינלאומי – מה שמכונה "בינאום הסכסוך". בצד זאת, יש להמשיך לפעול להכרה במדינת פלסטין בידי מדינות ומוסדות בינלאומיים נוספים. דווקא לאחר 7 באוקטובר ומלחמות ההשמדה שבאו בעקבותיו, התגבשה בקהילה הבינלאומית מסה קריטית התובעת הסדר מדיני ושלום אזורי בטווח הנראה לעין. לפי העמדה שעלתה בכנס, בפני ממשלה ישראלית עתידית לא תעמוד עוד האפשרות למשוך זמן ללא הגבלה. כן הודגשו החשיבות שבהבטחת קיומן ההוגן והסדיר של הבחירות במדינת פלסטין בנובמבר 2026, וכן הצורך בשילובן של נשים בכל משא ומתן לשלום.