שיקום עזה בכפייה או מלמטה? התושבים הפלסטינים לא יוותרו על הזכות לקבוע את גורלם

בעקבות הודעת חמאס כי יעביר את סמכויות השלטון בעזה לוועדה הלאומית לניהול עזה של מועצת השלום מבית היוצר של הנשיא טראמפ, שבו ועלו שאלות בדבר זהותם של מי שיעצבו את עתידה של הרצועה ובאלו תנאים. שאלות אלה מקבלות משנה תוקף נוכח העובדה שהמסגרת של הוועדה הלאומית לניהול עזה משקפת אותו היגיון טכנוקרטי וכפוי מבחוץ, שהפך למאפיין של ההצעה הבינלאומית הדומיננטית לשיקום עזה: הצעה המתייחסת לשיקום כאל תרגיל טכני בניהול אסונות, תוך דחיקתן לשוליים של הריבונות הפלסטינית, השיבה וההגדרה העצמית.

תוכניות השיקום חושפות היגיון אימפריאליסטי ונאו-קולוניאלי רחב יותר. הן נשענות על ההנחה כי שחקנים חיצוניים רבי עוצמה רשאים לעצב מחדש את המרחב הפלסטיני ולקבוע את העתיד הפלסטיני. התוכניות ברובן מקבלות כנקודת מוצא את המציאות המרחבית החדשה שיצר רצח העם. הן מניחות כי דפוסי הריכוז והעקירה החדשים במקומות כמו ח'אן יונס ודיר אל-בלח ימשיכו להתקיים, ומתייחסות לחורבן בצפון עזה וברפיח כאל התשתית המרחבית החדשה. מאחר שהן מקבלות את הגאוגרפיה שיצר רצח העם כנקודת המוצא שלהן, הצעות אלה אינן מתמודדות עם השאלה היסודית: אם וכיצד יש לאפשר לקהילות האלה לשוב. במקום זאת, הן מסתכנות בנרמול העקירה כבסיס לשיקום.

רבות מן ההצעות האלה מדמיינות את עזה כמעין עיר-מדינה, אף שאיש אינו מתייחס אליה ברצינות כאל מדינה ריבונית. הדבר משתקף בהשוואות החוזרות ונשנות למקומות כמו סינגפור או דובאי, וכן בחזון של עזה כאתר לספקולציה בנדל"ן, לתיירות ולהפקת ערך חליפין מאדמות החוף. גישות כאלה מתייחסות לקשר של עזה עם הים בראש ובראשונה כאל נכס כלכלי, ולא כאל חלק מגאוגרפיה חברתית והיסטורית.

הצעות השיקום גם מעלות שאלות הנוגעות במערכות המעקב אחר התושבים ושילובן בממשל העתידי. אותם שחקנים שקידמו את השימוש בבינה מלאכותית בפעולות צבאיות (ר' עמ' 5) מעורבים עתה במידה גוברת בדיונים על שיקום, תכנון ועיצוב עירוני. הדבר מעלה את האפשרות שעזה תהפוך לאתר ניסוי בצורות חדשות של ממשל עירוני המונע באמצעות בינה מלאכותית, שבו שאלות של יעילות, פיקוח וכריית נתונים ישולבו בתהליך השיקום עצמו, ולאחר מכן ישווקו במקומות אחרים.

הקהילה כבר דואגת לעצמה

תוכניות אלה מתעלמות מכך שהפלסטינים כבר בונים מחדש תשתיות מלמטה. חברים ובני משפחה הקימו קהילות המאלתרות מערכות לחלוקת מים, מתקנות שירותים מקומיים ומפתחות דרכים חדשות לקיים את חיי היום-יום, חרף קריסתן של המסגרות העירוניות. אנשים אינם ממתינים לתוכניות שיקום חיצוניות; הם מוצאים דרכים לשחזר את חיי היום-יום בתנאים קשים מנשוא.

בעזה ישנם גורמים מקומיים בעלי ניסיון בממשל עירוני ובשירות הציבורי, אשר ממשיכים לחפש דרכים להשיג משאבים ולקיים את חיי היום-יום בתנאים קשים במיוחד. שורה של יוזמות כבר מתגבשת: מקצתן כוללות הצעות שיקום רחבות יותר, ואילו אחרות מתמקדות בהתערבויות מיידיות ומקומיות יותר. בין אלה נכללים ניסויים בחומרי בנייה חלופיים ומאמצים קהילתיים להשבת הגישה למים, לתברואה, לחשמל ולתשתיות מאולתרות אחרות הנותנות מענה לצרכים דחופים.

לפלסטינים בעזה ישנה המומחיות הנדרשת לבניית קהילותיהם מחדש. הם מכירים את סביבתם טוב יותר מכל אדם אחר. הם חיו בתנאים האלה, התמודדו עמם ופיתחו צורות יידע המעוגנות במקום. תכנון טוב תמיד מותאם להקשר מסוים. הוא נובע מנופים, מהיסטוריות, ממערכות יחסים ומצרכים מסוימים. שום מתווה חיצוני אינו יכול לשמש תחליף לכך. ערכות של כלים ומודלים עשויות להועיל, אולם השיקום בעזה יעוצב בסופו של דבר בידי סדרי העדיפויות, הנסיבות והשאיפות של האנשים החיים בה. כל תהליך שיקום משמעותי חייב להתחיל במציאות הזאת.

המאבק הפלסטיני לשחרור

השיקום בעזה חייב לפעול בעת ובעונה אחת בכמה רמות. מצד אחד, ישנם צרכים מיידיים ודחופים: גישה למים, תברואה, דיור, שירותי בריאות, חינוך ותשתיות חיוניות אחרות. מצד שני, קיימת השאלה ארוכת הטווח של תכנון ועיצוב למען עתיד שנותר לוט בערפל, בייחוד כאשר המאבק הפוליטי הפלסטיני הרחב יותר לשחרור ממשיך להידחק לשוליים בדיונים על עתידה של עזה.

כל גישה משמעותית לשיקום חייבת להתייחס גם להיסטוריה העירונית של עזה. היסטוריה זו כוללות לא רק את העיר עזה, אלא גם את מחנות הפליטים שסביבה ואת היחסים החברתיים שהתהוו במשך עשרות שנים של עקירה, הסתגלות ובניית קהילה. השיקום אינו יכול להיות תרגיל טכני בלבד של החלפת תשתיות שניזוקו. עליו להתמודד גם עם הנופים ההיסטוריים והחברתיים המקנים למרחבים האלה משמעות. בה בעת עשוי השיקום לכלול בנייה בדרכים שונות מאלה שהתקיימו קודם לכן, בייחוד אם הקהילות עצמן יזהו הסדרים חלופיים המשרתים טוב יותר את צורכיהן. הסוגיה מעלה שאלות יסוד בדבר השתתפות, ייצוג וקבלת החלטות. מי קובע את סדרי העדיפויות? מי מחליט מה ייבנה מחדש, היכן ובעבור מי? כל דיון בשיקום מחייב בסופו של דבר לא רק מומחיות טכנית, אלא גם דיון פוליטי קולקטיבי בדבר העתיד הנבנה ובעבור מי הוא נבנה.

רבות מן התוכניות המוצעות כיום מניחות שאפשר לקבל בחוץ החלטות בנוגע לעתידה של הרצועה ולאחר מכן לכפות אותן על אוכלוסייתה. מולן יש לאמץ גישה שתכיר בזכות הילידית של הפלסטינים בעזה ותצא מנקודת הנחה הפוכה: האנשים שנפגעו יותר מכול מן החורבן חייבים להיות אלה שיקבעו מה פירושה של הבנייה מחדש ואיזה עתיד הם מבקשים ליצור. יהיו המכשולים אשר יהיו, תושבי עזה לא ויתרו על הזכות לקבוע את גורלם. 

מתוך מאמר שפורסם במגזין "שבאכה", תרגום מאנגלית: דויד מרגלית