קולות מרצועת עזה: הכאב והשיקום מעבר לסומוד ולמאבק בטרנספר

עוד יום דמים בעזה, שבו מתפזרים חלקי גופותיהם של החללים בדרכים; גופות שרופות, מגואלות בדם וקרועות, ומשפחות המחפשות את ילדיהן בין ההריסות, בעוד המוות נמשך כאילו הפך לחלק ממקצב חיינו היומיומיים. בה בעת, יוצא בן גביר בהצהרותיו הגזעניות על סידורי הטרנספר, באופן החושף בבירור כי העניין אינו רק מלחמה, אלא פרויקט שמטרתו להפוך את החיים בעזה בלתי אפשריים, עד שעקירת תושביה תיראה כתוצאה הטבעית של ההרס, הרעב והפחד. בין חלקי גופות הקורבנות לבין שיח הטרנספר נחשפות כוונותיה של ממשלת הימין הקיצוני כלפי עזה ותושביה: השמדה וטרנספר!

אך מה שמעורר מרירות הוא שמראה זה אינו נוכח מספיק בסדר היום שלנו עצמנו. בעוד שמבוצעים מעשי טבח והאנשים נדחקים לקצה גבול היכולת, עסוקות האליטות  בחגיגת "הניצחון", בוועידות שיקום, בהרכבת רשימות לבחירות ובסידור המקומות והבריתות. במקביל, החברה מקיזה את דמה וממצה את מה שנותר מכוחותיה בסכסוכים משפחתיים ובמריבות על הגישה למשאבים המועטים.

הבעיה כאן אינה עצם ההיערכות ל"יום שאחרי", המחשבה על שיקום או העיסוק בבחירות – כל אלה נחוצים; הבעיה היא שאנו מאבדים את סדר העדיפויות ומתנהגים כאילו אנו חיים בנסיבות רגילות. איננו יכולים לדבר על בניית המדינה מחדש בעוד בחברה עצמה חלה התפרקות; ולא לדבר על דמוקרטיה כאשר הנשק הופך אמצעי להכרעת מחלוקות; ולא לדון במי ייצג את האנשים בעוד האנשים עצמם מחפשים ביטחון, מים, תרופות ומחסה. קיים פער כואב בין המציאות בעזה לבין מה שאנו מדברים עליו, ופער זה דורש אומץ להודות בו לפני כל דבר אחר.

מה עזה צריכה

ואולי הגיע הזמן שלא נסתפק בהעלאה על נס של ה"סומוד", הגבורה והניצחון. עזה אינה זקוקה למי שיוכיח לה שהיא עומדת איתן; היא יודעת זאת טוב יותר מכל אחד אחר. היא אינה זקוקה לעוד נאומים המעלים את מפלס הגבורה בעוד מעגל הטרגדיה מתרחב. הסומוד האמיתי אינו מילה שחוזרים עליה, אלא יכולתם של האנשים להמשיך למרות כל מה שפקד אותם; וגבורה אמיתית אינה בשיח, אלא בהגנה על החברה מפני קריסה, בהבטחת תנאי החיים המינימליים, ובמניעת הפחד, הרעב והכאוס מלהשלים את מה שהחלו ההפצצות.

כאן אחריותנו הופכת ברורה יותר. אם המטרה הישראלית היא להפוך את עזה לבלתי ראויה לחיים כהכנה לטרנספר של תושביה, הרי שמירה על החיים עצמם הופכת חלק מהעימות: שבתי הספר יישארו פתוחים היכן שניתן; שהחקלאות תימשך היכן שנוכל להגיע; שהמתקנים והשירותים יעבדו; שהאנשים ימצאו גישה למזון, מים וטיפול רפואי; שהמשפחות והשכונות יישארו מלוכדות; שהאלימות החברתית תיפסק והחוק ישיב את מעמדו מול הכאוס – כל זה אינו עניין הומניטרי המנותק מפוליטיקה, אלא הוא בליבת ההגנה על זכותו של הפלסטיני להישאר על אדמתו.

משום כך אנו זקוקים לשינוי בדרך ההסתכלות על מה שאנו מכנים סומוד. לא מספיק לדרוש מהאנשים לעמוד איתן, ואז להשאיר אותם להתמודד לבדם עם הרעב, העקירה, הפחד, האבטלה וקריסת השירותים. עמידה איתנה היא אחריות קולקטיבית, המתחילה בהגנה על החברה, בארגונה מחדש ובהשבת יכולתה לעבוד, לייצר ולגלות ערבות הדדית; ומסתיימת בהשבת תחושתו של הפלסטיני שהוא חי בחברה המגינה עליו, ולא בקבוצה של ניצולים המתחרים זה בזה על המשאבים וההשפעה שנותרו.

להקשות על פרויקט הטרנספר

מנגד, איננו צריכים להיות עסוקים בדבריו של בן גביר עד כדי כך שנשכח שהתגובה הטובה ביותר לפרויקט הטרנספר היא לעשות את ההישארות אפשרית. זכותנו להרים קול רם נגד הטרנספר, ההשמדה והגזענות, ולחשוף בפני העולם את האמת על מה שמתרחש, אך בה בעת עלינו למנוע מהכיבוש להשיג את מטרתו בדרך אחרת – הפיכת את החיים עצמם לעול בלתי נסבל, ודחיקת האנשים לעזוב את אדמתם בחיפוש אחר מקום בטוח יותר. התנגדות למטרה זו מתחילה מהבטחת תנאי החיים, מבנייה מחדש של החברה, ומהפיכת ההישארות ממצב של כורח לרצון קולקטיבי ומודע.

לפיכך, אפשר שהגיע הזמן שנניח חלק ממחלוקותינו בצד. הבחירות חשובות, אך הן אינן חשובות יותר מחיי האנשים. השיקום הוא הכרח, אך הוא אינו צריך להפוך מירוץ על השפעה ואינטרסים. הפוליטיקה נדרשת, אך היא מאבדת את משמעותה אם אמצעה ומטרתה אינם האדם הפלסטיני. ואילו הסכסוכים המשפחתיים, הפגנת הכוח והלחימה הפנימית אינם משרתים אלא מציאות שהכיבוש רוצה שנגיע אליה: חברה מותשת, מפורקת, חסרת אמון בעצמה, שאינה מסוגלת להגן על חבריה ולבנות את עתידם.

אז הבה נישא את קולנו ברמה נגד בן גביר, נגד הטרנספר ונגד הטבח, אך בואו נפסיק להאמין שצעקות לבדן מספיקות. עלינו להמשיך בחיים בדרך שבעטיה פרויקט הטרנספר יהיה קשה יותר; לבנות מחדש את מה שנוכל; לנטוע את מה שנוכל; ללמד את ילדינו; להגן זה על זה, ולהשיב לאנשים מעט מעט מן הביטחון והכבוד. שכן אולי מה שיכעיס ביותר את מי שרוצה בעזיבתנו הוא לגלות, לאחר כל ההרס הזה, שהפלסטיני לא הפך פליט הממתין לעזוב ולא חברה האוכלת את עצמה, אלא הוא עם הנחוש להישאר ולשקם את חייו.

איננו זקוקים לזיוף המציאות, ולא לטענה שהכל כשורה. עזה עייפה ופצועה, והאנשים שילמו מחיר שלא ניתן לרדד אותו לסיסמאות. אך הודאה במציאות זו אינה תבוסה, אלא התנאי הראשון להשבת היכולת לפעול. אל לנו לשיר שירי הלל לסומוד רק כדי לשאת את הכאב; אל לנו לדבר על גבורה, אם היא אינה הופכת להגנה על האנשים; ואל לנו לבזבז זמן על הפרטים הקטנים בזמן שמוכרע בו גורלה של חברה שלמה.

מה שנדרש כעת הוא פשוט יותר וקשה יותר בו זמנית: לשמור על עזה חיה. למנוע מהטבח להפוך לטרנספר, מההרס להפוך להתפרקות, מהמחלוקת הפוליטית להפוך ללחימה, ומהכוח להפוך לחוק. להבין שהחיים אינם ההיפך מהתנגדות, אלא כי הם עשויים להיות ברגע זה אחת מצורותיה הנחושות ביותר.

פורסם במקור בעיתון "אל-אתיחאד"

עוד בנושא: https://zoha.org.il/147244