"אלם: המנגנון שחוסם הכרה באלימות של ישראל" או איך לצאת מהפלונטר הרגשי-פוליטי

עשרות הורים לחיילי קומנדו בלבנון שלחו לאחרונה מכתב אנונימי לראש הממשלה בנימין נתניהו בדרישה לא להפקיר את חיי ילדיהם במלחמה בלבנון, זו דרישה מובנת והגיונית בהתחשב במספר הרב של החיילים הישראלים שקיפחו את חייהם בשבועות האחרונים. ההורים כתבו לנתניהו במכתבם: "לוחמינו נמצאים בלבנון כשידיהם כבולות, בעוד שנראה שלעיתים גורמים חיצוניים הם המכתיבים את מהלך הדברים".

עוד הוסיפו: "לא נאפשר שחיילנו יוקרבו בשל שיקולים זרים או אדישות מצד הדרג המדיני". המכתב מוען לממשלה בירושלים, אף שהיה יכול להישלח ישירות לבית הלבן היות ואת גורל המלחמה בלבנון קובע בימים אלה בוושינגטון נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. נראה שזה שבע ממלחמות כושלות במזרח התיכון ומעוניין לחתוך הפסדים, לייצב את האזור ולהשיב את החיילים האמריקאים הביתה.

מכתבים דומים כבר הגיעו לממשלה בירושלים בחודשים האחרונים. בין השאר נשלח מכתב הורים לחיילים בסיירת הנח"ל שקרא לממשלה לא לסכן את חיי ילדיהם שנשלחו להילחם בלבנון. מכתב אחר שנשלח מביע התנגדות לחוק הפטור מגיוס חרדים לצבא: "אם החוק יעבור, נבין שסוחרים בדמים של חיילים וחיילות בשביל הישרדות פוליטית קטנה", כתבו ההורים. בעולם ישנן עוד תופעות דומות בהן אמהות לחיילים מביעות מחאה ישירה, למשל בתחילת המלחמה שפתחה רוסיה נגד אוקראינה. אפשר לראות זאת כדרך מתוחכמת להתנגדות המובלעת בביקורת על הפקרת החיילים.

המכתבים ששולחים הורים לדרג המדיני לא נכתבו בחלל ריק. המשפחתיות הישראלית הדומיננטית, המגולמת בביטוי הפופולארי "הילדים של כולנו", מייצגת תופעה נרחבת של טשטוש ההבחנה בין המשפחה, החברה האזרחית והצבא. טשטוש מכוון זה קיים מראשית המדינה. חוסר ההבחנה בין החברה לצבא מסרס את הדיון הפוליטי בישראל ובכך את היכולת של הציבור הישראלי להתנגד לפשעי המלחמה שהממשלה והצבא מבצעים בעזה, למרות המידע הרב על הנעשה. בתוך הסבך המשפחתי-פוליטי, האפשרות של הבעת מחאה בשם או בתור הורים לחיילים היא אטרקטיבית כפתרון לקושי שבהתנגדות.

הצפה רגשית-פוליטית

ספרה החדש של האנתרופולוגית והאקטיביסטית פרופ' עמליה סער – "אלם: המנגנון התרבותי שחוסם את הישראלים מלהכיר באלימות של ישראל ולהתנגד לה" (הוצאת פרדס) ממפה וממשיג תחושות, רגשות ומחשבות שעיצבו את השיח הפוליטי בישראל לאחר טראומת 7 באוקטובר. סער זיהתה תופעה זאת "כהצפה רגשית של הפוליטי", כלומר הרגש חודר ומנהל את השיקולים הפוליטיים. הטראומה הלאומית משתלטת על ההיגיון והעובדות ומאפשרת "השתקעות בעמדה קורבנית מצדיקת כל". במילים אחרות הטראומה מצדיקה את הטבח בתושבי עזה.

סער מראה כי הטראומה משנה את האופן בו אנחנו מדברים על המלחמה. רבים באולפני החדשות נטו לתאר את המלחמה בעזה כ"המלחמה המוצדקת מכל המלחמות". לפי היגיון זה, אם זו כה מוצדקת לא ניתן לבקר אותה. ביקורת על המלחמה משמעה ביקורת על החיילים, שהם קרובי משפחותינו או בני משפחותינו ממש. סער כותבת: "מאחר שהבניית הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמשחק סכום אפס כרוכה גם בהבניה בינארית של רגשות, הזדהות עם פגיעותו של הצד האחר או אפילו עצם ההכרה בכך שגם הפלסטינים נמצאים בטראומה, מתפרשת באופן אוטומטי כהכחשת הסבל הישראלי; ומי שמכחישה את הסבל של עמה, בהכרח פועלת נגדו". הכריכה החזקה בין הרגשי והפוליטי סגרה את המרחב לאפשרות לבקר ואפילו להרהר על אודות הנעשה בעזה.

הדברים המובאים בספר משכנעים. הפער ההולך וגדל בתוך מחנה מתנגדי הממשלה בין מכחישי רצח העם בעזה ומתנגדיו לבין אלה שהעלימו כמעט לגמרי כל התנגדות למלחמה עורר תמיהה בקרב פלסטינים וישראלים. מאז מלחמת יום הכיפורים ב-73 למד הציבור הישראלי להתנגד למלחמות. אז לאן נעלמה ההתנגדות עכשיו? היא הצטמצמה למעגל עיקש של פעילים נחושים שסירבו לקחת חלק בהיסטריה הקולקטיבית.

היסטריה המונית

במבט מבחוץ, לקתה החברה הישראלית בהיסטריה המונית. הלך הרוח הכללי היה קיצוני: "בעל הבית השתגע", כפי שאהבו לומר. שיקול הדעת וקור הרוח הציבורי נעלמו כלא היו. ממשלת הימין הקיצוני קיבלה אור ירוק מתומכיה וממתנגדיה לעשות כל העולה ברוחה כלפי חוץ. בצד זאת, כלפי פנים, המאבק נמשך: ההפיכה המשטרית הושהתה למראית עין לזמן קצר אך הותנעה מחדש במהרה.

יש להדגיש כי השתקת הביקורת כלפי הכיבוש ומשטר העליונות תמיד הייתה קיימת, כך גם הטראומה הלאומית השוררת מאז קום המדינה. עשרות אם לא מאות שעות שידור, תוכניות מיוחדות, סרטים, סיפורים ועדויות מטבח 7 באוקטובר תדלקו למרבה הצער את פשעי המלחמה בעזה. התממשקות הטראומה הלאומית עם החטופים והמלחמה היו אסון לגורל החטופים והפלסטינים שאיבדו מאנושיותם בעיני הישראלים.

כיצד ניתן לפעול במרחב רגשי-פוליטי כה מצומצם? עמליה סער מציעה מזור בספר. פתרון הפלונטר לשיטתה מצוי בשיקום הסוכנות הפוליטית האישית והקולקטיבית, כלומר ביכולת שלנו לפעול במסגרות קיימות ובמסגרות חדשות, ברשת וברחוב, ובקהילות השונות בהן אנו חברים. להציע פתרונות חדשים ולחדש את השיח הפוליטי ולא לחשוש לפעול. לדבריה יש בישראל ופלסטין רוב דתי ושמרני הרוצה בשלום, על אף הפרדוקסליות שבהגדרה. תפקידנו הוא להצליח לדבר ולרתום לכך את כל החפצים בשלום ובחיים בארץ הזאת.