ניצחנו במלחמה או הפסדנו? הצבא ניצח; ישראל ואיראן הפסידו

 ערוצי הטלוויזיה עסוקים בשאלה אם ניצחנו או הפסדנו במלחמה עם איראן. מומחה לאיראן מפרש: המשטר באיראן ניצח, והמדינה, הארץ, העם, הפסידו. ואני שואל את עצמי: ובישראל? ובארצות הברית? האם גם אצלנו המשטר ניצח והעם הפסיד? בעצם, זה מצב די רווח בהיסטוריה: המשטר מנצח והעם מפסיד. לא תמיד, אבל גם לא מעט פעמים. במדינות דמוקרטיות, לכאורה, אי אפשר להבדיל בין המשטר לבין המדינה, הארץ, העם. המשטר, להבדיל מהשלטון, אמור להיות המסגרת המוסכמת על כולם: הכללים שבמסגרתם מחליטים מי שולט, ובמסגרתם מי שנמצא בשלטון שולט. לכאורה. בישראל ובארצות הברית זה כבר לא בדיוק המצב, כי המסגרת המוסכמת כבר לא קיימת: השלטון לא אוהב אותה. השלטון שואף להיות משטר.

אנחנו כמובן לא איראן. באיראן ברור מהו "המשטר". אפשר להצביע ולומר: זה המשטר. הארגון הזה, האיש הזה, הם מהמשטר. בישראל ובארצות הברית זה לא המצב. אבל כשמסתכלים בטלוויזיה נדמה שאפשר להתחיל לראות את המשטר. באחד הערוצים מופיע איש צבא שזכה פעם בתוכנית הריאליטי "השגריר". כלומר הוא לא בדיוק איש צבא, אבל הוא לובש מדים ויש לו תפקיד בצבא. התפקיד שלו בצבא זה להופיע בטלוויזיה. הוא מסביר שחשוב לא להיכנס לשאננות. "אפשר לצאת להתאוורר מדי פעם", הוא אומר, אבל חשוב לשמור על זהירות (תודה באמת, אדוני השגריר-סלבריטי-חייל). אולי הטלוויזיה היא חלק מהמשטר. לא בדיוק. הטלוויזיה משמיעה גם הרבה טרוניות מוצדקות. כתבת אחת אומרת: "אף אחד מהדרג המדיני לא דיבר עם התושבים בצפון ואמר להם למה הם צריכים לצפות". אולי הייתה צריכה לומר: "אף אחד מהמשטר לא דיבר עם התושבים"?

רוב דברי הביקורת בתקשורת ממוסגרים ככה: "חייבים לזכור שההישג הצבאי הוא עצום, אבל…". כדי לבקר את השלטון צריך קודם להודות לצבא. אז אני שואל את עצמי: אם משטר הוא המסגרת המוסכמת על הכל, אז אולי בישראל בעצם שורר משטר צבאי? לוגיקה פשוטה, וממסקנות לוגיות אי אפשר להתחמק גם כאשר הן מתנגשות עם מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים. במיוחד כאשר הן מתנגשות איתו. בישראל כל מלחמה היא מלחמת אין ברירה, כי למשטר אין ברירה חוץ ממלחמה. מהו המשטר הזה? זה לא בדיוק השלטון הנוכחי, אף שהשלטון הוא חלק ממנו. הצבא הוא חלק נוסף ולפעמים גם הטלוויזיה. יש ביניהם מתיחויות. זה לא גוף אחיד. אבל גם במשטר באיראן יש מתיחויות בין ההנהגות הדתיות והצבאיות.

מומחים אומרים שהמשטר באיראן כבר השתנה. האיזון בין משמרות המהפכה להנהגה הדתית הופר, ומשמרות המהפכה פונים לכיוון של דיקטטורה צבאית. שלטון צבאי במקום שלטון דתי. אפשר לשער שזה שלטון צבאי עם להט דתי. קשה להאמין, למשל, שזה שלטון שיוותר על האיבה לישראל. כלומר זה לא בדיוק שלטון צבאי במקום שלטון דתי, אלא גרסה צבאית של דת. ימים יגידו, אבל בינתיים זה נראה דבר יותר גרוע מהמשטר הקודם.

אחנו כמובן לא איראן, ובדיוק בגלל זה צריך להשוות (הרי מה הטעם להשוות דברים דומים?). בישראל יש תהליך דומה המתחולל כבר הרבה מאוד זמן. בישראל תמיד היה תפקיד רוחני לצבא ("בית היוצר לנשמת האומה המתחדשת", ככה תיאר אותו בן גוריון). במשך שנים רבות התפקיד הרוחני הזה איפשר לנו לאהוב בעוצמה את הצבא ולהאמין שאנחנו לא מיליטריסטים. אבל ההילה הרוחנית הזאת הולכת ונעלמת. היא עוד מתגלה בהתפעלות הרווחת מההקרבה של בני הציונות הדתית, כלומר מהחיבור הישיר בין צבא ודת. אבל במלחמה האחרונה גם לזה כבר לא היה שום זכר. איך אהבנו את הצבא עכשיו? אהבנו את העוצמה, את הדיוק, את הטכנולוגיה המתקדמת, את יכולות ההרס. כי למה לאהוב את הצבא דרך התפקיד הרוחני שלו, כשאפשר לאהוב אותו כמו שהוא?

יום אחרי ההכרזה על הפסקת האש התראיין אחד משרי הממשלה ברדיו. הוא ענה לביקורות על המלחמה: "צריך לזכור שעצם זה שנלחמנו יחד עם המעצמה הגדולה בעולם זה כבר הישג". במלים אחרות: המלחמה עצמה היא ההישג. מי שעקב במשך המלחמה אחרי פרשנים צבאיים מטעם עצמם בפייסבוק לא צריך להיות מופתע. "היום ה-30 למלחמה: 1,000 חימושים הוטלו באיראן". בפייסבוק, המילה "שלום" היא כיום לרוב חלק מבדיחה (מישהו כותב בתגובה סרקסטית: "אז אול ננסה לעשות שלום עם הערבים?" – איזה בידור). שואלים: הפסדנו? ניצחנו? יכול להיות שגם בישראל וגם באיראן הפסדנו. הצבא ניצח ואנחנו הפסדנו.