מהגוש נגד הכיבוש לסירוב: שיחה עם סרבני רצח העם

בחדר קטן בגדה השמאלית בתל-אביב, שבועות אחדים לאחר שהוכרזה "הפסקת האש" של טראמפ, ישבתי עם קבוצה של סרבני גיוס מרשת "מסרבות" לשיחה, חלקם עדיין לא בני 20.  כולם נכלאו במהלך השנתיים של רצח העם בעזה, וכמה מהם שוחררו רק לאחרונה מהכלא הצבאי אחרי חודשים ארוכים מאחורי סורג ובריח. הם יודעים שהבחירה שלהם עלולה לסכנם וממקמת אותם בשוליים של החברה הישראלית. אבל דווקא משם, בשוליים, הם לא מתנצלים. להפך.

 

מי ישב סביב השולחן

 

טל מטניק, בן 20 מתל-אביב, שהה 185 ימים בכלא הצבאי. מטניק מספר כי גדל בבית פוליטי – שני הורים שעלו מארצות הברית, "בתקופה שהם עוד האמינו שיהיה פה משהו טוב יותר", הוא אומר. ההחלטה לסרב, הוא מספר, צמחה גם מחשיפה לקולות כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם", וגם מההתנסות האישית בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית. "הבנתי שהסירוב יכול להיות לא רק בחירה מוסרית, אלא גם פוליטית – צעד שבאמת מנסה לשנות משהו, לא רק לשמור על הידיים שלי נקיות".

 

לצדו יושב ר', גם הוא מתל-אביב, שביקש להישאר אנונימי מסיבות משפחתיות. הוא ריצה שתי תקופות כליאה. עדיין נמצא "על הקו" מול הוועדות, לא ברור לו ששלב הכלא בחייו כבר מאחוריו. "החינוך שקיבלתי בבית היה אהבת אדם ושוויון", הוא אומר. "לא גדלתי בבית קיצוני או רדיקלי. בסוף זה התפתח למקום שבו הסתכלתי על מה שקורה בגדה ועכשיו בעזה ופשוט הבנתי: זה משהו שאני לא מסוגל לקחת בו חלק. אני לא יכול להיות עוד בורג במכונה הזאת".

 

הסרבנית סופיה אור סיפרה כי גדלה בבית שבו דיברו הרבה על פוליטיקה, אבל בלי ציונות גלויה. "לא גדלתי בתחושה שיש לי מחויבות למדינה", היא אומרת. "גדלתי בתחושה שיש לי מחויבות לבני אדם, לאנשים סביבי. משם זה התפתח לאנטי-ציונות. ברגע שהבנתי שאפשר לא להתגייס – היה לי ברור שאני לא יכולה לעשות משהו אחר".הסירוב שלה התחיל כיישום של מוסר בסיסי – "אני רואה עוול, אני לא יכולה להשתתף בו" – אבל עם השנים התפתח כפרויקט פוליטי: "החלטתי לסרב בצורה פומבית, כחלק מקמפיין רחב. זה כבר לא רק עניין של המצפון שלי אלא של ניסיון לקחת חלק במאבק גדול יותר".

 

איתמר גרינברג, בן 19 מבני ברק, היה כמעט 200 ימים בכלא הצבאי. הוא גדל במשפחה חרדית, יצא מהחברה החרדית ובגיל 12 כבר החליט שיתגייס – "מתוך הבנה שזה כרטיס הכניסה שלי אל החברה הישראלית". בהמשך למד במכינה קדם-צבאית, ואז הכול התהפך: "ברמה האישית הבנתי שאני לא יכול להתגייס. אני לא ממש מפריד בין מוסר לפוליטיקה – מבחינתי זה אותו דבר. הצבא אוהב להפריד, אבל אנחנו יודעים שבפועל זה אותו שדה. מצד אחד רציתי מאוד להיות 'חלק', מצד שני די מהר היה ברור לי שאם אני מסרב – זה יהיה סירוב פוליטי ופומבי". היום הוא סטודנט למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.

 

עידו עילם סיפר על התבגרות בתקופת הקורונה, בין שיעורי זום למשחק הווידאו מיינקראפט, ועל חברים שפתח לפניו את עולם הסוציאליזם והאקטיביזם. "מעולם לא הכתיבו לי בבית מה לחשוב, אבל המשפחה שלי מאוד שמאלנית", הוא אומר. "גדלתי בין מתנדבים שעובדים עם מהגרים. ראיתי מקרוב מה זה להסתכל על 'האחר' כבן אדם. איפשהו בין זה לבין רעיונות סוציאליסטיים הגעתי לבלפור, ראיתי את בנק"י, הצטרפתי, ומשם לחד"ש ולמסרבות. בשלב הזה, כשההבנה שלי לגבי הכיבוש והמלחמות כבר הייתה ברורה, היה לי טבעי להגיד פשוט: אני לא מתגייס. לא נכנס למסלול הזה בכלל".

 

מהי המשמעות של סירוב ב-2025?

 

"אני לא אדם אופטימי", אומרת סופיה. "אבל דווקא בגלל זה אני חושבת שסירוב הוא אחד הדברים הכי מהותיים שאפשר לעשות בחברה הישראלית היום".עבור כולם סירוב הוא גם אקט מאוד פרטי – "אני לא מסוגל לעשות את זה", וגם בחירה פוליטית שמפנה מראה לחברה כולה.

 

טל מנסח את זה בחדות: "בחברה שבה הצבא הוא כמעט הדבר הכי מרכזי בזהות – סירוב הוא אולי המעשה הכי רדיקלי שאפשר לעשות. הוא מערער לא רק את הקונסנזוס, אלא את מה שאנשים חושבים על עצמם". עידו מוסיף כי ההשפעה של הסירוב נמדדת לא רק במספרים אלא בגלים שהוא יוצר: חברים מהתיכון שמכירים "סרבן חי", חיילים בכלא שמדברים לראשונה על האפשרות "פשוט לא לעשות את זה", ואפילו סוהרים שמגלים שהסרבן הוא "הקומוניסט הכי נחמד שפגשו". "אם לא היו סרבנים, אם לא היה גוש נגד הכיבוש, אם לא הייתה חד"ש בכנסת – מה היה נשאר מהחברה הזאת?", הוא שואל ומוסיף: "הקיום שלנו, אפילו כמיעוט קטן, מוכיח שגם כאן יכול לצמוח משהו אחר".

 

ר' מוסיף את הזווית האישית: "אני לא מנסה להיות מנהיג של איש. עבורי, קודם כל, זה דבר שאני פשוט לא יכול לעשות. אבל עצם העובדה שיש מישהו בסביבה שלך שאומר 'לא' – משנה משהו. גם אם זה רק סדק קטן".

 

הם לא נאיביים לגבי הממדים. "אנחנו באמת בשוליים", אומר ר'. "אין תנועת סירוב ענקית, זה לא נהיה מיינסטרים. אבל כל מי שלא מתגייס – מכל סיבה – מערער קצת את המסלול הקדוש 'תיכון–צבא–אקדמיה–הייטק'. מבחינתי כל מי שיוצא מהמסלול הזה הוא שותף פוטנציאלי".

 

הם מעסיקים את עצמם לא מעט בשאלה איך ניתן לקרב צעירים נוספים לתנועת הסירוב. "מספרית, לא מאוד הצלחנו", מודה סופיה. "אם מסתכלים על עשרים שנה של תנועת סירוב – יש עליות וירידות, אבל אין קפיצה דרמטית. בטח לא ביחס להקצנה של החברה כולה". "יכול להיות שהמפתח לא נמצא אצלנו בכלל", אומר עידו. "הכיבוש, המלחמות, המשבר הכלכלי – אלה הדברים שמעצבים את המציאות הישראלית. השאלה היא אם אנשים יצליחו לחבר בין הנקודות. אם הם ישאלו את עצמם מה הקשר בין ההפצצה בעזה לבין החור בכיס שלהם".

 

ובכל זאת, עידו מזכיר משהו פשוט: "הרבה פעמים זה מתחיל בזה שיש מישהו בכיתה שלך או בשכונה שלך שעשה את הצעד. אתה לא צריך לראות מהפכן בטלגרם, אתה צריך לראות חבר. עבורי, עצם הקיום של הסרבנים – אפילו בלי קמפיין – הוא כבר הזמנה".

 

סירוב פוליטי, סירוב אפור, חרדים – אותו מאבק?

 

הדיון בסירוב חרדים וסרבנות אפורה הוא אחד הנושאים המשמעותיים ביותר בשיח הציבורי כיום בישראל. לאיתמר גרינברג, שגדל כל חייו בסביבה חרדית, יש מבט משמעותי בנושא זה. לדבריו, למרות שהמדינה מציבה את הסרבנים הפוליטיים ואת החרדים תחת אותה קטגוריה של "משתמטים", אין ביניהם כמעט מכנה משותף אידיאולוגי. החברה החרדית, הוא מזכיר, רואה ברבים מהסרבנים (חילונים, שמאלנים, קווירים) איום תרבותי יותר משהיא רואה בהם איום ביטחוני. "אנחנו מבחינה תרבותית בדיוק הסיבה בגללה החרדים מסרבים לשרת בצבא" הוא מדגיש. ובכל זאת, החוויה בכלא מבהירה משהו שאי-אפשר להתעלם ממנו: שתי הקבוצות נענשות על עצם הסירוב לקחת חלק במערכת צבאית שכופה את עצמה על האזרחים בכוח החוק.

 

איתמר מסביר שהחרדים, למרות שאינם משתמשים בשפה של זכויות אדם ולא מתנגדים לכיבוש, מערערים בעל כורחם את ההנחה הישראלית הבסיסית שגיוס הוא חובה טבעית. "הם לא באים עם נימוק פוליטי, אבל הם מציבים שאלה שהמדינה לא יודעת להתמודד איתה: למה בעצם צריך לגייס כל אחד?" – הוא אומר.

 

אבל המבט של הסרבנים סביב השולחן רחב יותר מהזווית החרדית. כשמדברים על "סירוב אפור", מזכיר עידו את הצעירים שלא מתנגדים לצבא אידיאולוגית אלא פשוט נקלעו למערכת שהם לא מסוגלים לשאת. חלקם נושרים מהצבא כי הם קורסים כלכלית, כי הם צריכים לפרנס משפחה, או כי השירות פשוט שוחק אותם עד דק. הוא מוסיף שדווקא אנשים אלה, שאין להם תיאוריה פוליטית, שאין להם תנועה מאחוריהם, מגלמים את השבר האמיתי במיתוס הגיוס הישראלי. "כשהם נשברים, זה לא בגלל אידיאולוגיה; זה בגלל המציאות", הוא אומר. "וכשזה קורה במסות זה הרבה יותר מערער מכל הסרבנות הפוליטית יחד". לכך מוסיף טל: "במובנים רבים, הסיבה שבגללה הצבא נמצא בצרה כזאת, ובמובנים רבים הסיבה לכך שהסכימו לתוכנית הפסקת האש של טראמפ, היא הסרבנות האפורה".

 

במובן הזה, מצביעים הסרבנים על קשר ברור בינם לבין החרדים והסרבנים האפורים – לא כחיבור פוליטי, אלא כמציאות משותפת: אוכלוסיות שונות שמסיבות שונות לא מוכנות להיכנס למסלול המוכתב של 'תיכון–צבא–אוניברסיטה–הייטק'. כל אחת מהן פועלת ממניעים אחרים, אבל כולן יחד מצביעות על סדק עמוק במערכת. וגם אם קשה להם עד מאוד לדמיין שותפות פוליטית עם החרדים לדוגמא, לכולם ברור כי אדם שלא מסוגל, או לא רוצה, לקחת חלק במערכת צבאית מכל סיבה שהיא צריך לאפשר לו זאת ולא להעניש אותו על כך.

 

מהגוש נגד הכיבוש לסירוב

 

לכל אחד מהמשתתפים בשיחה יש סיפור משלו על הרגע שבו נחשף ל"גוש נגד הכיבוש" במחאות קפלן. הגוש היה המרחב שיצר אצלם רדיקליזציה רעיונית, נקודת המפנה שסייעה בידם להפוך מ"נערים פוליטיים" לסרבנים.

 

טל: "הגוש הוא משהו חריג בנוף הישראלי. פתאום היה מקום שבו אפשר לדבר על הכיבוש בקול רם, בתוך מחאה גדולה. המסר פשוט: אין דמוקרטיה עם כיבוש. אי אפשר לדרוש 'דמוקרטיה' ולהתעלם מ-20% אזרחים פלסטינים וממיליוני בני אדם בלי זכויות בין הירדן לים".

 

מבחינתם היה הגוש "פופוליסטי במובן הטוב": מסר חד, ברור, שחוזר שוב ושוב ומתעקש לקשור בין כל הנושאים – מערכת המשפט, מתנחלים, תקציבים, אלימות משטרתית – לבין הכיבוש. "לא היה פה משהו דומה מאז שנות השמונים, מאז שלום עכשיו ורבין", אמר עידו. "זה יצר מרחב שבו מאות צעירים וצעירות עמדו כתף אל כתף וראו שהם לא לבד".

 

ואז הגיע 7 באוקטובר. "כל המסכות נפלו", מציין טל. "כל הטייסים שדיברו גבוהה-גבוהה על דמוקרטיה וזכויות אדם – היו הראשונים לעלות על מטוסים ולהפציץ. רבים מאלה שאיימו 'לסרב' אם תעבור ההפיכה – התמידו בשירות המלחמה בעזה. הטענות של הגוש נגד הכיבוש על הצביעות הזאת הוכחו במאה אחוז".

 

מאותו רגע זזה החברה הישראלית בבת אחת עוד צעד ארוך ימינה. "הסירוב הפך עוד פחות לגיטימי", מדגישה סופיה. "אם בתקופת ההפיכה עוד התנהל ויכוח ציבורי, פתאום כל מי שלא מדבר בשפת הנקמה מושתק מיד. העבודה שלנו הפכה קשה יותר – אבל גם חשובה יותר".

 

למרות שאינם שוכחים את מה שנבנה בגוש נגד הכיבוש, שוררת ביניהם הסכמה מלאה כי הפתרון היחיד למכונת ההשמדה הישראלית הוא סנקציות בינלאומיות. ר' מסביר: "רואים בתקופה האחרונה קצת האצה בסנקציות. יכול להיות שהמלחמה עברה שלב וישראל תצליח לייצב את עצמה מחדש בזירה הבינלאומית. אבל יכול להיות גם שזה יחריף עד חרם בינלאומי שיכריח את ישראל לשנות כיוון. אני חושב שזאת האופציה היחידה לשינוי – לחץ מבחוץ".

 

למה לא לשנות את הצבא מבפנים?

 

בשלב זה מצטרפת לשולחן השיח אלה קידר גרינברג, סרבנית טרנסית ופעילה במק"י ובחד"ש שבתקופת הכליאה שלה הוחזקה בבידוד. "כל הזמן אני שומעת את השאלה הזאת: האם ניתן לשנות את הצבא מבפנים?" אומרת אלה. "אני מאמינה בכוח של בני אדם, אבל אני גם מודעת לכוח הרב שיש למערכות. צה"ל הוא מערכת ענקית, שמתמחה בלעצב צעירים להיות 'סובייקטים ישראלים מושלמים'. הרבה יותר סביר שהצבא ישנה אותך מאשר שאתה תשנה את הצבא".

 

היא מזכירה את המתנחלים: "אומרים לנו: תראו איך הם הצליחו! נכנסו למערכת, השפיעו על הצבא, על הפוליטיקה. זה נכון. אבל צריך להגיד בכנות: הם לא היו 'כוח חיצוני' שנכנס. הם היו תמיד חלק מהפרויקט הציוני. המדינה רצתה להתנחל והם היו חוד החנית שלה. אנחנו לא באותו צד".

 

סופיה לא שוללת לחלוטין את החשיבות באנשים "בפנים": "חשוב שיהיו במערכות עם כוח אנשים שינסו לבלום פשעים, שינסו להדליף מידע, שיארגנו התנגדות. אבל זה לא במקום מי שנמצא בחוץ ומושך את החבל לכיוון אחר. אם כולנו ניכנס פנימה – מי יעמוד בחוץ ויגיד 'לא!'?".

 

עידו מזכיר את שנות ה-90: "התקופה של רבין והסכמי אוסלו לא נפלה מהשמיים. היא התאפשרה גם בגלל שהיה פה שמאל רדיקלי, תנועת פועלים סוציאליסטית, מאבק משותף יהודי-ערבי. אם לא היה 'שמאל חיצוני' שתמיד דרש יותר – גם המרכז הציוני לא היה זז ומוכן להגיע להסדר".

 

מפלגה, פרלמנט ותנועה

 

כששואלים את הסרבנים על הקשר בין תנועת הסירוב והפעילות של "מסרבות" לבין מסגרת מפלגתית, במקרה הזה מק"י וחד"ש, התשובות מורכבות. "ברמה הפרלמנטרית הצרה אין לזה כמעט משמעות", מודה אלה. "זה נחמד שחברי כנסת באים לבקר בכלא. זה מרגש לקבל מכתב מעופר כסיף. אבל זה לא מה שמחזיק אותך בתא. זה גם לא מה שמגדיל את תנועת הסירוב".

 

עידו לא מסכים עם אלה: "עבורי, חד"ש היא לא רק ארבעה מנדטים בכנסת", הוא אומר. "זו תנועה. זו הייתה המסגרת הראשונה שבה פגשתי פלסטינים שחושבים כמוני, שעושים איתי פעילות משותפת, מפגינים נגד המלחמה, מארגנים בני נוער. לראות עד כמה חשוב להם שאנחנו מסרבים – זה נתן לי כוח. זה שכנע אותי שאני עושה דבר נכון, גם אם זה 'כלום' ביחס לסבל שלהם".

 

הוא מזכיר גם את הממד הבינלאומי: "דרך המפלגה והקשרים שלה עם מפלגות קומוניסטיות ושמאליות אחרות, נפגשנו עם פעילים ופעילות מכל העולם, עם חברי פרלמנט, עם אנשים שיש להם כוח לשנות – אפילו רק קצת – את היחסים בין המדינות שלהם לבין ישראל. זה אולי 'מינורי', אבל זה חלק מהפאזל".

 

טל מנגד מדגיש: "החזית הפרלמנטרית היא חזית אחת. היא לא הכי חשובה, אך אם מוותרים עליה – מוותרים על כלי. בסוף, כדי שמשהו ישתנה, צריך לחץ בינלאומי. ההסכמים שהושגו, בין אם אוסלו או הפסקת האש של טראמפ, הם תוצאה של לחצים בינלאומיים וכלכליים ולא של עבודת הפרלמנט או פעילי שטח".

 

פסימיים לגבי העתיד

 

בסוף השיחה שאלתי את הסרבנים: איפה אתם רואים את עצמכם בעוד עשור. כולם משרטטים כמעט אותה מפה – ישראל של העשור הקרוב איננה מקום שהם מאמינים שיוכלו לחיות בו. אלה מציגה זאת באופן הישיר ביותר: "יש ארבע אפשרויות" היא אומרת, "או ברחוב נאבקת; או בחו״ל; או בכלא; או בקבר". יחד עם זאת היא מדגישה כי כדי שתעבור לחו"ל משהו חריג בחומרתו יצטרך לקרות.

 

הדברים האלה חוזרים אצל כולם, כל אחד מזווית אחרת. סופיה לא עוטפת במילים: היא לא רואה עתיד לחיים בחברה שהופכת גזענית יותר ואלימה יותר מיום ליום. "אני יודעת שזאת בחירה אנוכית, אבל אין כאן מרחב נשימה. זאת חברה ששונאת אותי ואני לא מרגישה קשורה אליה" היא אומרת. יחד עם זאת היא מאמינה כי רק לחץ חיצוני מתמשך – סנקציות, בידוד בינלאומי, תנועות עולמיות – יביא שינוי לאזור. ולכן גם עתידה נמצא שם ולא כאן: בזירה שבה אפשר להשפיע.

 

גם עידו וגם ר' צופים לישראל עתיד עגום. "אני רוצה להאמין שאחליט לעבור לחו"ל לפני שהאפשרויות היחידות שלי יהיו כלא או קבר" מדגיש עידו. "אני כן חושב שאנחנו מתקדמים למצב עולמי בו יש שינוי ומשהו טוב אולי יקרה אבל אני חושש שיהיה פיצוץ נורא יותר לפני ואני לא רוצה להיות פה כשזה קורה". ר' מסכים ומתייחס במיוחד להתקדמות בנושא סנקציות אישיות נגד שרים שהוכרזו בשנה האחרונה. יחד עם זאת הוא מדגיש: "למרות שזה אנוכי אני גם מאמין שלא תהיה לי ברירה אלה לעזוב לפני שיהפוך פה רע עוד יותר".

 

כשסיימנו את השיחה היה ברור שאיש מאיתנו לא באמת יודע מה יקרה כאן בעוד חמש או עשר שנים. אבל דבר אחד כן היה ברור: הסירוב שלהם אינו מחווה מוסרית חלולה אלא בחירה יומיומית, שמלווה אותם גם מחוץ לכלא – בחברויות, במשפחה, בעבודה, ובמחשבות על העתיד. סרבני הכיבוש והאפרטהייד הם משמעותיים גם כשאינם רבים. עליהם רק להמשיך להתעקש להישיר מבט למקום שהחברה הישראלית מעדיפה לא לראות.