אין חדש תחת השמש העולה: בעקבות ניצחון הימין בבחירות ביפן

קואלציית הימין הקיצוני בראשות המפלגה הליברלית-דמוקרטית השיגה רוב מוחלט בבחירות הכלליות שנערכו ביפן בשבוע מוקדם יותר החודש (8.2). מפלגת השלטון זכתה ב-316 מושבים מתוך 465. תוצאה זו הושגה לאחר דעיכה הדרגתית בתמיכת הציבור במפלגה הליברלית דמוקרטית בשנים האחרונות, אשר הובילה למינויה של טקאיצ'י סנאה לראשות הממשלה בסוף 2025. טקאיצ'י, האישה הראשונה המכהנת כראש הממשלה בהיסטוריה של יפן, הכריזה על בחירות בזק בתחילת השנה במטרה לנצל את הפופולריות האישית שלה כדמות ציבורית כדי להשיב את הרוב הפרלמנטרי לידי המפלגה הליברלית-דמוקרטית.

מפלגות השמאל, בהן המפלגה הקומוניסטית היפנית, איבדו את רוב כוחן הפרלמנטרי וזכו בחמישה מושבים בלבד. הניצחון ההיסטורי של הימין אינו צפוי להוביל לשינויים מהותיים בפוליטיקה היפנית, אשר מתמודדת עם מספר משברים חברתיים מחריפים הדורשים רפורמות מקיפות בארגון החברתי והפוליטי של המדינה. חשוב לציין כי מערכת הבחירות היפנית אינה פרופורציונלית באופן מלא, וכי רוב המועמדים בפרלמנט נבחרים מתוך מחוזי בחירה – רוב המפלגות, בעיקר מפלגות האופוזיציה, לא מריצות מועמדים ברוב מחוזות הבחירה מלכתכילה.

המערכת הפוליטית ביפן שונה באופן מהותי מזו שאנו מכירים בישראל – ההשתתפות הפוליטית של האזרחים נמוכה, עם 56 אחוזי הצבעה בלבד בבחירות האחרונות ופעילות פוליטית ציבורית השואפת לאפס. בניגוד למדינות אחרות, אין ביפן הפגנות גדולות או קמפיינים פוליטיים המשתפים את הציבור, ואפשר לומר כי לחלק גדול מהאוכלוסייה, ובמיוחד לצעירים, אין עניין בפוליטיקה ואין אמון במערכת הפוליטית היפנית. באופן אירוני, ההפגנות היחידות שסביר להיתקל בהן בערים הגדולות הן הפגנות קטנות נגד המלחמה בעזה, בהן משתתפים מספרים קטנים של אזרחים ותיקים. ישנן לעתים גם הפגנות נגד מהגרים, שאף הן אינן מושכות יותר מכמה מפגינים בודדים. הניצחון הגדול של הימין לא נובע מתוך הזדהות פוליטית עם המסרים של המפלגה הליברלית-דמוקרטית, אלא מהפופולריות האישית של ראש הממשלה טקאיצ'י, אשר מטפחת מעין פולחן אישיות המזכיר כוכבי פופ יותר מאשר פוליטיקאים.

קמפיין הבחירות הקצר התמקד, כרגיל ביפן, באישיות המועמדים ולא במדיניות או באידיאולוגיה. כבכל מערכת בחירות, המועמדים נוסעים ברחבי אזור הבחירה שלהם במכוניות מקושטות בדגלי המפלגה וצועקים סיסמאות אל הציבור מתוך רמקולים, ואז יורדים לנאום נאומים פוליטיים מול תחנות הרכבת להם אף אחד לא מקשיב. הרחובות מתמלאים בפוסטרים אשר כולם מעוצבים לפי אותה הנוסחה – תמונה של המועמד, השם שלו באותיות סיניות וססמא רדודה אשר מסתכמת ב"אנחנו בעד הטוב ונגד הרע". המפלגה הקומוניסטית היפנית אינה שונה באופן מהותי משאר המפלגות באסטרטגיה האלקטורלית שלה, ואינה מצליחה להרחיב את התמיכה בה בקרב צעירים, אשר באופן כללי אינם מרגישים כי השיטה הנוכחית מייצגת אותם. מצב זה מוביל לכך שבכל מערכת בחירות הקומוניסטים, אשר בעבר היו זוכים בעשרות מושבים, מקבלים פחות ופחות קולות עם הזדקנות דור התומכים שלהם.

האסטרטגיה של הקומוניסטים היפנים כבר עשרות שנים היא לפנות אל מה שנקרא "מעמד הביניים" על ידי הדגשה של מאבק למען זכויות דמוקרטיות ונגד המונופולים הגדולים – ואכן בעבר זכתה המפלגה בתמיכה נרחבת בקרב עורכי דין, מורים, אינטלקטואלים ואפילו בעלי עסקים קטנים. עם זאת, המפלגה נותרת חלשה יחסית בקרב ציבור העובדים, אשר מלכתכילה אינו מאורגן היטב ביפן. משום שהבורגנות היפנית חזקה ומאורגנת היטב, תמיד יש לה יותר משאבים להילחם על הייצוג של מעמדות אלה, ותוצאות הבחירות מעידות כי אסטרטגיה זו אינה עובדת לטובת השמאל.  כדי לשרוד ולהיות כוח משפיע במאה ה-21, על השמאל היפני לאמץ דרכי פעולה שונות לחלוטין מאלה הנהוגות במדינה. עליו לפנות לציבורים אשר מאסו בשיטה הקיימת, במיוחד בקרב העובדים הצעירים, ולאו דווקא לנסות להתמודד על אותה משבצת עם הבורגנות הגדולה – אשר ממילא תנצח בשדה הקרב שהיא עצמה עיצבה.

עומר דה-לנגה, טוקיו