קיצור תולדות המלחמה נגד מערכת הבריאות הפלסטינית בשטחים הכבושים

הרס מערכת הבריאות בעזה אינו תוצאה משנית של רצח העם, אלא חלק ממדיניות ארוכת שנים של מצור, כיבוש והפקרה מכוונת, שמטרתה להפוך את חיי הפלסטינים לבלתי-אפשריים. לאורך המלחמה ציינו ארגוני זכויות אדם שונים כי ישראל הורסת באופן שיטתי את מערכת הבריאות בעזה. אך זו אינה חריגה היסטורית, אלא נקודת השפל של מדיניות ישראלית מתמשכת של שחיקה שיטתית, שיבוש והרס מכוון של התנאים שמאפשרים את חיי הפלסטינים. מדיניות זו כוללת לא רק הרס של מערכת הבריאות, אלא הפיכתה משירות ציבורי מוגן לכלי נוסף בידי השלטון הישראלי, תוך יצירת תלות ברשויות הכיבוש.

ניתן לעקוב אחר התפתחות ההיגיון הקולוניאלי הישראלי בתחום הבריאות מההזנחה של שנות השבעים, עבור בהפיכת הבריאות לנשק בידי ישראל באינתיפאדה הראשונה, בחנק מערכת הבריאות בידי הכיבוש והמצור, וכלה בהשמדה של מערכת הבריאות בעזה במהלך רצח העם.

כיבוש והזנחת מערכת הבריאות, 1986-1967

בעקבות כיבוש הגדה המערבית, רצועת עזה וירושלים המזרחית ב-1967, התייחסה ממשלת ישראל למערכת הבריאות הפלסטינית כאל נטל ולא כאל זכות מוגנת של האוכלוסייה הכבושה. כתוצאה מכך הזניחו רשויות הכיבוש את מערכת הבריאות, שסבלה ממחסור בתקציבים ובפיתוח. מרפאות רבות פעלו ללא ציוד הולם ובתשתיות רעועות.

המדיניות הישראלית פעלה ליצור תלות רפואית בישראל. את כל ההחלטות המהותיות בנושא תשתיות רפואיות קיבל הצבא. הכיבוש העמיד מכשולים בירוקרטיים בפני רכישת ציוד ותרופות, ואפילו רכישת אמבולנסים חדשים נזקקה לאישור מהמושל הצבאי. בשנות ה-70 המאוחרות, היה בעזה רופא אחד לכל 1,600 תושבים, לעומת רופא לכל 450-350 תושבים בישראל או בירדן. תמותת התינוקות בגדה המערבית ובעזה הגיעה ל-70 מכל 1,000 לידות חי, לעומת 14 בישראל ו-55 בירדן.

האינתפאדה הראשונה

 במהלך האינתיפאדה הראשונה (1989-1987) קרסו בתי החולים הפלסטיניים תחת עומס הפצועים. אלפים נפגעו בחודשיים הראשונים של ההתקוממות, ודחפו מערכת בריאות מעורערת ממילא אל סף התמוטטות. לאחר שנים של הזנחה, לא יכלו בתי החולים לטפל בכל קורבנות הירי והמכות. נוסף על כך, הכוחות הישראליים הפרו כדבר שבשגרה את "הניטרליות הרפואית" – עקרון בחוק הבינלאומי שנועד להגן על צוותים רפואיים, על מטופלים ועל מוסדות.

חיילים ישראליים חטפו אמבולנסים והשתמשו בהם כהסוואה לפעולות במחנות הפליטים ובערים. הם עצרו מטופלים במיטותיהם, הכו רופאים והשמידו ציוד רפואי. כך, בתי החולים הפלסטיניים הפסיקו לתפקד כמקלט מוגן והפכו אתר של שליטה צבאית. ההסתדרות הרפואית בישראל סירבה להיפגש עם משלחת של הארגון רופאים לזכויות אדם כדי לדון בטענות לפגיעה במערכת הבריאות.

אוסלו והעמקת התלות

הסכמי אוסלו בשנות ה-90 לא מימשו את זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים, אלא שינו את אופי השלטון הישראלי בשטחים הכבושים – משלטון ישיר לניהול בשלט רחוק. אף על פי שההסכמים איפשרו הקמה של משרד בריאות פלסטיני, היה זה במסגרת של כיבוש צבאי ותלות מנהלית. בגללם פיתוח של מערכת בריאות עצמאית היה למשימה בלתי אפשרית.

השירותים הרפואיים נותרו מפוצלים בין משרד הבריאות, אונר"א, ארגוני סיוע וגורמים פרטיים. ישראל המשיכה לשלוט בתנועה של בני אדם וסחורות, וכך נותר הטיפול הרפואי תלוי בחסדו של השלטון הישראלי. אוסלו לא צמצם את השליטה הישראלית במערכת הבריאות הפלסטינית, אלא ארז אותה מחדש במסגרת מנגנון בירוקרטי שאיפשר דימוי של אוטונומיה פלסטינית.

פלסטינים מעזה ומהגדה המערבית הזקוקים לטיפול רפואי מתקדם בירושלים המזרחית הכבושה, בישראל או בחו"ל נדרשים לקבל אישור מהמנהל האזרחי. בשנת 2011, יותר מ-33 אלף בקשות כאלה הוגשו בידי משרד הבריאות הפלסטיני. שישה מבין מגישי הבקשות מתו בעודם ממתינים לאישור, ו-250 נוספים לא קיבלו שום מענה. בעידן אוסלו, שליטה בירוקרטית בגישה לטיפול רפואי הפכה ההיגיון המנחה של הכיבוש. באמצעות עיכובים שאילצו את החולים להמתין שבועות או חודשים, השלטון הישראלי הטיל את מרותו על מטופלים, רופאים, אמבולנסים וציוד רפואי. האלימות הקולוניאלית נמשכה באמצעות ניירת ומחסומים.

בריאות תחת מצור והשמדה

ב-2007, בעקבות נצחונו של חמאס בבחירות והשתלטותו על רצועת עזה, הטילה ישראל מצור יבשתי, אווירי וימי מלא על הרצועה. המצור כלל הגבלה על הכנסת מזון לרצועה, כולל חישוב של צריכת הקלוריות המינימלית שנדרשה להשאיר את האוכלוסייה הפלסטינית על סף אסון הומניטרי. בשנת 2008, דחתה ישראל 40% מהבקשות של מטופלים עזתים לצאת אל מחוץ לרצועה לקבלת טיפול, לרבות מקרים דחופים של סרטן, אי-תפקוד כליות וטראומה. במקביל מנעה ישראל הכנסה לרצועה של ציוד רפואי חיוני, בטענה כי הוא עלול לשמש כציוד צבאי.

כך חנקה ישראל את מערכת הבריאות בעזה, עוד לפני אוקטובר 2023. אך רצח העם המתנהל מאז מבטא את שיאה של המלחמה הישראלית במערכת הבריאות הפלסטינית. ישראל הפכה את בתי החולים בעזה לזירות של הוצאה להורג. בין אוקטובר 2023 למאי 2025 הרג הצבא יותר מ-1,400 אנשי צוותים רפואיים וביצע יותר מ-700 תקיפות על מוסדות בריאות.

כיום נותרו בעזה פחות מ-1,800 מיטות בבתי חולים עבור אוכלוסייה של יותר משני מיליון בני אדם. טיפולים רבים בלתי זמינים ברצועה. צוותים רפואיים עובדים תחת אש, לעתים קרובות ללא חשמל, אנטיביוטיקה או סמי הרדמה. תת-התזונה הכרונית מאפשרת למחלות להתפשט במהירות, וארגון הבריאות העולמי מזהיר מפני התפרצות מגפות של פוליו, דלקת כבד וצהבת.

מה שמתרחש כעת בעזה הוא לוחמה ביולוגית באמצעות הרעבה והרס של מערכת הבריאות – מה שע'סאן אבו סתה כינה "ביוספרה של רצח עם". מתקפה מחושבת זו על עצם קיומם של החיים הפלסטיניים ברצועה שוללת מהאוכלוסייה את זכותה למרפא ולהחלמה.

תרגם מערבית: א. בן יאיר