התקוממות סח'נין וקריסת המוסכמות של העשור האחרון

ההתקוממות בסח'נין ואחיותיה בשבוע שעבר איננה חסרת תקדים רק בהיקף המשתתפים מאז הנכבה של 1948, אלא בעיקר במשמעותה כנקודת מפנה היסטורית. זוהי התקוממות שמוטטה שורה של מוסכמות ששררו בחברה הערבית בעשור האחרון, ומניחה תשתית לשלב חדש של התעוררות עממית, שנועדה להגן על עצם קיומנו במולדתנו – שאין לנו מולדת אחרת זולתה.
מאז 2015 החלו לחלחל לחברה הערבית מוסכמות ונרטיבים שלא היו נפוצים בעבר. מוסכמות אלו חשפו ליקויים חמורים בתפקוד הפוליטי והציבורי, ויצרו פער עמוק בין הנהגות פוליטיות ואינטלקטואליות הדוגלות באחדות, לבין שכבות רחבות בציבור הערבי.
לא אוכל, במאמר קצר זה, לדון בכל השפעותיה ותוצאותיה של התקוממות סח'נין, אך ברצוני להאיר שלוש מוסכמות מרכזיות שנפלו בעקבותיה:
הראשונה – קריסת הטענה שלפיה בריתות אליטיסטיות ואלקטורליות רחבות הן המפתח לבניית בריתות מאבק פוליטיות ועממיות בשטח. ההתקוממות, יחד עם שרשרת האירועים המואצת שקדמה לה בשבועות האחרונים, הפכה את הפירמידה: הבסיס חזר להיות הבסיס, ולא הקודקוד. הלקח הברור הוא שכל תהליך חייב להתחיל בפרויקט מאבקי־עממי־מאוחד בשטח, וכי ההתנגדות העממית הלא־אלימה היא הדרך הקצרה והפחות יקרה להשגת זכויות ולבניית בריתות נוספות – כולל בריתות אלקטורליות. ההצהרה של מנהיגי ארבע המפלגות אמש על כוונתם לשקם את הרשימה המשותפת היא הוכחה חיה לעוצמת לחץ הרחוב ולאפקטיביות האחדות העממית – ולא להפך.
השנייה – ההתקוממות הפריכה את המוסכמה שלפיה המאבק הפוליטי־ציבורי הוא חסר תוחלת. תפיסה זו שלטה למעלה מעשור, והסתתרה מאחורי שיח של פחד, כניעה והשפלה – כפי שאומרים בעברית: “לך על בטוח”, ובערבית: “מי שמתחתן עם אמי הוא דודי”. גישה זו הובילה לנסיגה, להתפוררות, לאינדיבידואליזם, לפחד, לאובדן אמון ולהיעלמות הרצון הקולקטיבי לשינוי המציאות. התקוממות סח'נין שרטטה מפת דרכים ברורה: המאבק חורג בהרבה מתופעת הפשיעה המאורגנת; מדובר ביעד פוליטי כולל המכוון נגד כלל הציבור הפלסטיני בישראל. הפשיעה היא כלי בידי הממסד הישראלי להכפפת הציבור הפלסטיני, לערעור הלגיטימציה שלו ולהגבלת יכולתו להשפיע פוליטית ולהתארגן סביב סוגיות לאומיות מרכזיות. מדובר בפשיעה ממוסדת ובעלת רקע פוליטי ברור, המשרתת אג’נדה רחבה הפוגעת בליבת הסוגיה הפלסטינית ובעתידה – ומולה יש להציב פרויקט פוליטי־לאומי־מאוחד כולל.
השלישית – נפלה גם המוסכמה שנפוצה מאז אירועי אוקטובר 2000, שלפיה אין טעם לפנות לחברה היהודית בישראל, ש”כולם אותו הדבר”, שאין בקרבה מי ששואפים לשותפות שוויונית, ושהחברה הערבית אינה יכולה להסתמך אלא על עצמה. מכאן נגזרה הטענה שעל החברה הערבית לנהל את מאבקה בכוחות עצמה ומתוך בידוד, ולהימנע מהשתתפות במחאות נגד ההפיכה המשטרית או ממאבק ערבי־יהודי משותף.
התקוממות סח'נין מהווה שיא של תהליך מתגבר מאז 7 באוקטובר, המעיד על תחילתה של חשיבה ביקורתית בקרב חלקים לא מבוטלים בציבור היהודי: ההבנה שהמאבק למען דמוקרטיה ונגד דיקטטורה ופשיזם קשור קשר אורגני למאבק לשוויון לאומי ולשלום ישראלי־פלסטיני. כל ניסיון להיאבק רק בצד אחד של המשוואה פוגע בהכרח בצד השני.
ראיתי זאת בעיניי בסח'נין – השתתפות חסרת תקדים של כוחות יהודיים דמוקרטיים ומתקדמים; קראתי מאמרי דעה רבים של כותבים יהודים בעד השביתה; עקבתי אחר הצהרות של הנהגת מחאות ישראליות המעודדות השתתפות בהפגנה, התומכות בשביתה כללית ואף באי־ציות אזרחי.
בצדק רב קיבלו הנהגות הציבור הערבי החלטות לגבי הצעדים הבאים, ובראשן ארגון הפגנה המונית ועוצמתית בלב תל אביב – הפגנה ערבית־יהודית לוחמת נגד הפשיעה הממוסדת, ונגד מי שמאפשרים ומעודדים אותה, ובראשם השר הגזען בן גביר וממשלתו הפשיסטית.
להערכתי, התקוממות סח'נין מניחה יסודות למאבק ערבי־יהודי משותף עתידי, רחב ועוצמתי יותר – לא רק סביב סוגיית הפשיעה, אלא גם במאבק בשורשי הפשיזם והגזענות בישראל, ובראשם המאבק בכיבוש והמאבק למימוש הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני.