ההתקוממות בסח'נין ואחיותיה בשבוע שעבר איננה חסרת תקדים רק בהיקף המשתתפים מאז הנכבה של 1948, אלא בעיקר במשמעותה כנקודת מפנה היסטורית. זוהי התקוממות שמוטטה שורה של מוסכמות ששררו בחברה הערבית בעשור האחרון, ומניחה תשתית לשלב חדש של התעוררות עממית, שנועדה להגן על עצם קיומנו במולדתנו – שאין לנו מולדת אחרת זולתה. מאז 2015 החלו לחלחל לחברה הערבית מוסכמות ונרטיבים שלא היו נפוצים בעבר. מוסכמות אלו
על תנועת הסטודנטים קמפו"ס השמאלית והיהודית-ערבית סיפר אדם קלר בגיליון "זו הדרך" מ-17 בדצמבר. ברצוני להוסיף כמה היבטים. גם אני שמחתי להשתתף במפגש הגדול והחשוב של פעילי קמפו"ס בעבר שנערך ב-13 בדצמבר בנצרת ביוזמת קבוצה ובה סוהיל כראם, בעלי תחנת הרדיו א־שמס, סמדר נהב, לב גרינברג ואחרים. ראשיתה של קמפו"ס הייתה באוניברסיטה העברית בירושלים בתחילת 1974, בהשתתפות שלושה גורמים פוליטיים שמאליים מרכזיים: התא הקומוניסטי באוניברסיטה
מאז שאני זוכר את עצמי אני בן גאה לעם הפלסטיני. באתי לברך אתכם מקרב לב, ולהבטיח בפניכם שאשאר נאמן למאבק המשותף היהודי-ערבי למען השלום, השוויון והצדק החברתי, למען דמוקרטיה לכולנו. אני משוכנע שזה האינטרס האמיתי של שני העמים בארץ הזו. אני הגעתי לכאן היום כי אני יודע שכדי לעצור את ההפיכה המשטרית לא מספיק להפגין. צריך לבנות כוח פוליטי גדול שמציע אלטרנטיבה כוללת לחזון של
השבוע יחול האחד במאי – יום המאבק הבינלאומי למען זכויות העובדים ולמען סולידריות מעמדית וחברה צודקת, שוויונית ושוחרת שלום. השנה נציין את האחד במאי בעת ששלושה תהליכים חשובים מתרחשים בחברה בישראל ונמצאים על סדר היום הפוליטי. התהליך האחד הוא העמקת הפערים החברתיים והכלכליים בחברה הישראלית, והעלייה ברמות אי-השוויון בשוק העבודה בפרט, ובחברה בכלל. נגיף הקורונה החריף את הפערים הקיימים, והאבטלה של מאות אלפים שאיבדו את
