טוב ששבו החטופים ושוחררו העצורים – אבל הפסקת האש ברצועת עזה אינה סוף המלחמה
פתרון שאלת עזה כרוך בפתרון בגדה ובפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים, אך אין סימן כי ישראל מוכנה לדון בכך
הכליאה ההמונית של פלסטינים בידי ישראל והתפתחות החטיפה כאמצעי מיקוח במאבק הלאומי הן נושא אכזרי, עצוב וחשוב שצריך עוד לדבר בו ולהשוותו למקרי מאבק לאומי אחרים. הנרטיב הישראלי בדבר סאגת החטופים והסיפור הפלסטיני בדבר הגירוש, ההרס, הרעב והג'נוסייד מיקמו את עזה במשך שנתיים בראש סדר היום העולמי.
פעולותיה של ישראל בעזה מחקו חלק ניכר מהאשראי המוסרי-פוליטי שבו זכתה מדינת היהודים מהעולם בשל השואה. עזה, כמו וייטנאם, עיצבה את תודעתו והשקפת עולמו הפוליטית של דור צעיר בעולם לגבי ישראל והשאלה הפלסטינית. הדור הזה ישפיע במשך עשרות שנים על מעמד ישראל בעולם כמצורעת. הכיבוש, לא החטופים, היה עילת העילות של מלחמת 7 באוקטובר, אך החטופים השפיעו מאוד על אכזריותה של המלחמה והתמשכות.
המחאה ההמונית התחילה אחרי הבחירות האחרונות ולפני המלחמה. המחאה הייתה נגד ממשלת "הימין מלא" של נתניהו (רל"ב) ונגד המהפכה המשטרית, והנהיגו אותה פעילים ממפלגות אופוזיציה ציוניות-מהמרכז ימינה. עם פרוץ המלחמה נקלעה המחאה לסתירה פנימית: המומנטום המיליטנטי של המחאה קרא להחרפתה (הטייסים) אך המלחמה דרשה אחדות ("יחד ננצח"). ראשי האופוזיציה הציונית תמכו במלחמה וגיבו את הממשלה מבחוץ. המפגינים ברובם לחמו. בזמן המלחמה הוריד נתניהו, זמנית, הילוך במהפכה המשטרית.
השמאל העקבי השתתף במחאה מתחילתה אך בידל את עצמו בהמשך במסגרת "הגוש נגד הכיבוש". יש להודות שהאג'נדה של השמאל לא הייתה במרכז המחאה. שוליות מכלול הנושאים הפלסטיניים (פתרון מדיני, שוויון, הפשיעה במגזר) ודיכוי קשה המשטרה של מחאה ערבית בידי המשטרה השתקפו גם במידת ההשתתפות הנמוכה של האזרחים הערבים במחאה.
בכל עת ניתן היה להחזיר אותם
בחלק הראשון של המלחמה לא עמד נושא החטופים במרכז המאבק. הדאגה לגורל החטופים גברה עם התמשכות המלחמה, כשהמשפחות ורבים אחרים חשו שהחזרת החטופים והחללים, שתמיד הייתה אפשרית, מושהית והפכה בידי ממשלת סמוטריץ'-בן-גביר תואנה להמשך המלחמה.
אתוס הסולידריות-המיליטריסטית הישראלית "הרעות", עדיין מדמיין את ממשלה, הצבא והעם כמקשה אחת בשותפות גורל, למרות שהמציאות, תמיד, לא רק במלחמה זו, הייתה אחרת. יהודי ישראל ברובם עדיין מסכימים שעל הממשלה לעשות תמיד הכול למען הצלת כל אזרח יהודי. חלקם עדיין מאמינים שהממשלה אכן עושה זאת. ממשלת ה"ימין מלא" התנגדה להמשך המו"מ להחלפת שבויים וטענה שהם ישוחררו "רק בכוח". מאחורי הפקרת החטופים עמדו אינטרסים של נקמה, טיהור אתני והתנחלות יהודית בעזה. מחאת משפחות החטופים התגבשה בתנאים של מלחמת שולל.
בשלב המאוחר של המלחמה היו משפחות החטופים ללב המחאה. מאחר שאי אפשר היה להבטיח את החזרת החטופים בחיים בכוח, הפכה התביעה להחזירם תמורת הפסקת המלחמה עמדה שנוצר סביבה קונצנזוס רחב. החיבור בין שחרור החטופים והפסקת הלחימה איפשר גם לשמאל להצטרף למאבק המשפחות. המחנה הגזעני-משיחי שהתנגד להפסקת המלחמה עד לניצחון "מוחלט" ו"סופי" התייצב נגד התביעה לשחרור החטופים ולהפסקת המלחמה.
ארה"ב שותפה מלאה בהשמדה
גם על ניהול משברים בינלאומיים חלים חוקי הדרמה של התיאטרון והקולנוע. טראמפ אוהב ללהק ולשחק את התפקיד של Deus ex machina (האל מתוך המכונה), של האל היורד ממרומים ופותר באחת את סבך העלילה שבו הסתבכו ונתקעו בני התמותה. באיראן ליהק טראמפ את דימוי ניהול המלחמה בהופעה יחידנית בומבסטית של יעף הפצצה של שני מפציצי B1 והשבה של מטס הפצצה ישראלי שהיה בדרכו לאיראן. כך מיצב טראמפ את ארה"ב כמובילת המבצע באיראן במינימום מעורבות ישירה. ארה"ב מימנה וציידה, ישראל ביצעה וטראמפ ניצח.
אותו היגיון משמש את טראמפ בניהול השבת החטופים. החזרת החטופים סיפקה לממשל טראמפ עילה נוחה להתערבות ישירה בשלב הסיום בעזה. כך לוהק מבצע החיסול הממוקד הישראלי בדוחה (הכושל? ובכלל מתקבל על הדעת שארה"ב לא ידעה עליו מראש?). בעקבותיו נאלץ נתניהו לבקש סליחה פומבית מהאמיר, וארה"ב נכנסה ישירות, באמצעות שלוחי-הנשיא, לניהול מהלכי החלפת החטופים, לניטור הפסקת האש ולפיקוח על כניסת אספקה לרצועה. כל זה באמצעות הקמה, תוך פרסום רב, של מפקדה קדמית אמריקנית בקרית-גת, כאילו מקודם לא היה תיאום צמוד בין המטכ"ל ופיקוד מרכז של ארה"ב. מפקדה דומה מוקמת עכשיו בדמשק לניטור פעולות ישראל בלבנון ובסוריה.
ארה"ב מימנה, ציידה, תמכה והשתתפה בכל המלחמות באזור. אי-אפשר לתאר את מה שקרה בעזה בלי הפצצות והכסף האמריקאיים, בלי ההגנה האיתנה על ישראל באו"ם, בהאג, באוניברסיטאות ונגד המחאה העולמית. כעת נוח יותר לארה"ב לצייר את עצמה כמשכנת שלום מאשר כמחרחרת מלחמה. אך ארה"ב אחראית למלחמה וחלה עליה אחריות מיוחדת להוביל לפתרון בר-קיימא. הסכמי אברהם הם כרגע רעיונות השלום היחידים על השולחן.
לא שמענו עדיין איך עוברים משלב החטופים לשלבים של פתרון מעמד החמאס, של הקמת מנגנון שלטוני אפקטיבי ומקובל ברצועה. לא שמענו תוכניות להתחלת שיקום הרצועה ולבנייתה מחדש. התוכניות הנסמכות על השקעות עתק מהאמירויות, מקאטר ומסעודיה הן חלק מפאזל מזרח-תיכוני חדש שחלקיו אחוזים זה בזה ולכן הוא מסובך, לא יציב, וספק אם יתגשם.
צריך היה להפסיק את המלחמה זה מכבר. לכן הפסקת המלחמה היא הכרח בל-יגונה. טוב שהחטופים והעצורים שבו, למצער, למשפחותיהם. אך המצב הוא א-סימטרי: לשבים בישראל יש מדינה ויש מי שייטפל בהם ובכאבם. לפלסטינים אין מדינה, אין בית, אין טריטוריה ואין אמצעים. פתרון שאלת עזה כרוך בפתרון בגדה ובפתרון בעיית הפליטים הפלסטיניים. לא בישראל ולא בארה"ב נראים כוחות המוכנים לפתור את השאלה הגדולה. מאז התבססות חמאס בעזה ב-2007 היו כבר 14 סבבי לוחמה-מבצעים ומלחמות. אין סיבה להניח שהחזרת החטופים כשלעצמה תסיים את המלחמה.
עוד בנושא:
אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il