אז כהיום – אין פתרון צבאי: הסדרה "אנתפאדה" של תאגיד השידור הציבורי

"התנתקות", "איפה היית בהתנתקות", "1948", "סינדרום עזה", "המנדט – לידתו של סכסוך", "לבנון" – כל אלה הם שמות של סרטים וסדרות תיעודיים שיצאו בשנים האחרונות. רבים מהם שודרו במסגרת תאגיד השידור הציבור ובמימון משרד התרבות והספורט וקרנות ציבוריות, וזאת למרות איומי הצנזורה של שרי התרבות והספורט מהימין. לאחרונה עלתה לאוויר סדרה חדשה של התאגיד – "אינתיפאדה". היוצרים, בן שני ושי להב, היו חיילים צעירים בעזה בימי האינתיפאדה הראשונה, ותיעדו את חוויותיהם מעזה ביומניהם בזמן אמת. היומנים נותרו סגורים במשך שנים ונפתחו עבור יצירת הסדרה החדשה. שידור "אינתיפאדה" נדחה במשך שנתיים, על אף שהסדרה הייתה מוכנה לשידור כבר בסוף 2023. אך המלחמה העקובה מדם בעזה לא אפשרה את שידור הסדרה שכן הקשב הציבורי היה נתון לאקטואליה.

באין תהליך מדיני, נטלו יוצרי דוקו ישראליים על עצמם למלא את החלל ולנבור בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לראיין מומחים ודמויות שונות שלקחו חלק במלחמות ובסכסוכים. ההיצע הקולנועי הרב מתחבר לפסיפס טראומטי של שנים של סכסוך המפרק את החברה הישראלית ואחראי למותם של עשרות אלפים בעזה ושל אלפים בישראל.

במציאות של התראות חדשות בלתי-פוסקות, סדרה וסרט דוקומנטרי הם רחבי יריעה ורפלקטיביים, הם כל מה שחסר בתקשורת ובשיח הציבורי כיום. התכיפות של המלחמות שישראל מנהלת לא מאפשרת לציבור להחלים מהמלחמות הקודמות. כמו אדם המכור לסם, נגררת ישראל מתוך הרגל והזיות סיפוח למלחמה חדשה, לאסון חדש הגובה קורבנות בנפש.

ישראל שקועה בסכסוכים צבאיים ופוליטיים מיום שנוסדה. במקום אחר ובזמן אחר, מנהיגים פוליטיים היו מנסים למצוא פתרונות מדיניים לבעיה. לא כל שכן לא היו שופכים שמן למדורה ומעלים את גובה הלהבות כפי שעשו רבים מהפוליטיקאים הישראליים בהנהגה לאורך השנים. יוצאי דופן היו המנהיגים הישראלים שנקטו יוזמה ובחרו להשתמש בשכלם במקום בכוח צבאי מזוין. הנוחות הציבורית היחסית והמחיר הפוליטי שהיה נמוך על פי רוב, עודדו פוליטיקאים ישראלים להעדיף כוח על פני דיפלומטיה והסכמים. צפייה בקטעי ארכיון של ראשי הממשלה המנוחים יצחק רבין ושמעון פרס ממלא צורך פסיכולוגי במציאת תקווה. קטעי הארכיון שולבו לא פעם בסדרות ובסרטים שהוזכרו. הדמגוגיה ההרסנית של הימין נענתה אז בתקיפות בידי אנשי שמאל-מרכז שעוד האמינו בדרכם הפוליטית.

נופך אישי

השימוש ביומנים בסדרה "אינתיפאדה" מקנה נופך סיפורי לפרקי הסדרה השונים. הכתיבה האישית של חיילים אובדי עצות, שחשו לא פעם נקיפות מצפון מול המציאות האכזרית בעזה, מעוררת תהיות: האם ועד כמה חיילים חשים כיום נקיפות מצפון על ביצוע זוועות נוראיות עשרות מונים מהזוועות שנעשו לפני 40 שנים? בסדרה מרואיינים חיילים פשוטים וגנרלים כמו האלופים יצחק מרדכי, עמרם מצנע ומתן וילנאי, לימים פוליטיקאים ושרים בכירים. המרואיינים מציגים עמדות דומות למדי על אי-היכולת לפתור סוגיה מדינית בכלים צבאיים. ברגע מרתק בסדרה ניתן לראות כיצד הפקודות הופכות מפקודות צבאיות לפקודות משטרתיות לדיכוי מפגינים, להשפלתם ולהפחדתם – טכניקות שלימים יושמו נגד ישראלים.

תקשורת מאוזנת פחות או יותר

הסיקור התקשורתי והתגובות הציבוריות לאינתיפאדה הראשונה נראים כיום מאוזנים. הם לקוחים מתקופה בה האתיקה העיתונאית הייתה מוצקה והציבור הישראלי עוד לא איבד צלם אנוש. כיום התקשורת המסורתית (טלוויזיה, רדיו ועיתונים) והתקשורת החדשה ברשתות החברתיות מתמסרות בהנאה לתאוות הנקם ולהזנת הצמא לדם. איש התקשורת החדש הסיר מעליו את האחריות העיתונאית-מקצועית וכעת הוא חש חופשי להשתלח בכל דבר כמו בריוני הימין הקרויים משפיעני רשת.

ההתקוממות העממית הפלסטינית והשיח הציבורי אז נראים היום כמופת של איזון על אף שלא היו מושלמים גם אז. בתקשורת הישראלית נהגו לראיין פלסטינים בעזה. לצופה הישראלי הוצגו תנאי החיים במחנות הפליטים. שאלות ביקורתיות על ההנהגה הישראלית עלו מפעם לפעם. הציבור הישראלי נהנה אז אפשר לומר מתקשורת חופשית יחסית שמילאה תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה.

מפגינים ואקטיביסטים מבינים לאחרונה כי התקשורת הישראלית הממוסדת בגדה בהם. הם דורשים סיקור הגון ועמידה בכללי האתיקה העיתונאית, אשר שנים נדרסת ברגל גסה ונופלת קורבן להפיכה המשטרית ולסכסוך העקוב מדם.