מצור ומלכודות מוות – המנגנון מאחורי ההרעבה הישראלית של עזה

440 אנשים, מתוכם 147 ילדים נהרגו מתת תזונה מאז אוקטובר 2023, כך מספרו אמש גורמים רפואיים ברצועה. מאז תחילת מלחמת ההשמדה על עזה הטילה ישראל סגר מוחלט על הרצועה. בחודשים שלאחר מכן, מנעה ישראל לסירוגין הכנסה של מזון, מים, דלק ותרופות דרך המעברים היבשתיים שבשטחה. גם כאשר הסכימה ישראל, בעקבות לחץ בינלאומי, לאפשר הכנסת סיוע , היא עשתה זאת בהיקף שרחוק מלענות על צרכי האוכלוסייה. דו"ח של בצלם שפורסם בחודש אוגוסט סוקר את הדרכים בהן ישראל מרעיבה את עזה תוך כד שהיא מציגה תמונה שקרית לפיה לא קיים ברצועה משבר רעב חמור.

כמעט כל אוכלוסיית עזה נמצאת בדרגות שונות של חוסר ביטחון תזונתי חריף, כאשר מעל למחצית האוכלוסייה נמצאת בשלבים 4 ו־5, המוגדרים כ"מצב חירום" ו"אסון". רבע מאוכלוסיית הרצועה נמצאת במצב של רעב יום-יומי. שריף אל-כפארנה, בן 31 ואב לארבעה מבית חאנון, סיפר לבצלם על בנו יזן שנפטר מתת תזונה: "יזן, ששקל 15 קילו לפני המלחמה, איבד משקל במהירות. הרופאים שבדקו אותו אמרו שחייבים לאשפז אותו בגלל תת-תזונה וירידה חדה במשקל והייתה לו גם הצטברות ליחה בחזה. ב3.3.24 בשעה 4:00 לפנות בוקר, אשתי התקשרה והודיעה לי שיזן נפטר".

מאז תחילת המתקפה על עזה באוקטובר 2023, ישראל הפעילה מצור מוחלט שהוביל למחסור חריף במזון. בחודש הראשון נחסמה לחלוטין הכנסת סיוע, ורק לאחר מכן הותר מעבר מוגבל של משאיות מזון במספרים זעומים לעומת מאות שנכנסו מדי יום קודם לכן. לאורך 2024 הוגבל הסיוע בעיקר לדרום הרצועה בעוד הצפון כמעט ולא קיבל מזון. גם לאחר הפסקות אש היקף הסיוע נותר נמוך בהרבה מהנדרש, ובמרץ 2025 הוחזר המצור המוחלט למשך יותר משבעים יום. ניסיונות הצנחת מזון מהאוויר הוגדרו חסרי תועלת ואף גבו קורבנות בנפש. הדו"ח מדגיש כי שליטה הדוקה זו במעברים ובמשאיות הסיוע הפכה את המצור לכלי שיטתי ליצירת רעב בקרב האוכלוסייה האזרחית.

עד אוקטובר 2023 יכלו תושבי עזה להסתמך בחלקם על ייצור מקומי שסיפק עד שליש מצריכת המזון, אך ההפצצות הישראליות שמו לכך קץ. על פי בצלם כ־75% מהשטחים החקלאיים הושמדו, 96% מהבקר מת וענף הדיג קרס כמעט לחלוטין. יותר מ־80% מהבארות ו־70% מהחממות נפגעו, והפרנסה של אלפי משפחות נמחקה בן־לילה. הדו"ח מדגיש כי לא רק שמקורות המזון הנוכחיים הושמדו, אלא שנגרם נזק ארוך טווח שעלול למנוע מתושבי הרצועה לחדש בעתיד את ייצור המזון בעצמם.

מנגנון נוסף להרעבת עזה הוא פגיעה במערכי הסיוע הקיימים. לצד המצור והרס החקלאות, פעלו ארגונים בינלאומיים ויוזמות מקומיות כדי למנוע רעב המוני בעזה – אך ישראל פעלה בעקביות לסיכול מאמציהם. אונר״א, שסיפקה סיוע חיוני לעשרות אלפי משפחות, הוגבלה קשות בפעילותה, בתחילת 2025 אף נחקק חוק בישראל שאסר עליה לפעול בשטחי עזה והגדה. בכך נשללה מהתושבים הכתובת המרכזית לסיוע אזרחי, בידיעה שאין כל גוף אחר שיכול למלא את מקומה. במקביל, רשת המטבחים של ארגון World Central Kitchen, שחילקה בתחילת 2025 מאות אלפי ארוחות חמות ביום, הפכה למטרה ישירה: צה״ל תקף שיירות וחלוקות מזון של הארגון לפחות שלוש פעמים, והרג עובדי סיוע. המטבחים נסגרו בזה אחר זה עקב מחסור במצרכים ומתקפות חוזרות, והפעילות הצטמצמה לעשירית מכפי שהייתה בשיא. יוזמות קהילתיות מקומיות (“תקיות”) הצליחו לתחזק חלוקת מזון בקנה מידה רחב, אך גם הן נפגעו מהמצור ומהיעדר מים, חשמל ותשתיות בסיסיות. לפי נתוני האו״ם, מספר הארוחות שחולקו מדי יום צנח ממיליון באפריל 2025 לפחות מ־260 אלף באוגוסט – ירידה שממחישה את קריסת מערך הסיוע כולו.

בצלם מתאר כיצד ישראל לא רק חוסמת סיוע אלא גם הופכת את עצם הגישה למזון למסוכנת ומקטלנית. מאז תחילת 2024 נרשמו עשרות מקרים של ירי על אזרחים שהתאספו סביב משאיות חלוקה, בהם האירוע הקשה ב־29 בפברואר בעיר עזה שבו נהרגו יותר מ־100 בני אדם. דיווחים נוספים מתעדים ירי ממסוקים, טנקים ורחפנים על המוני רעבים, שגרמו למאות הרוגים ופצועים.

על רקע לחץ בינלאומי הוקמו "מרכזי חלוקה" של הקרן ההומניטרית לעזה (GHF), בתיאום עם הצבא, אך אלה תוארו בידי האו״ם וארגוני זכויות אדם כ"מלכודות מוות": מוקדי סיוע המוניים שבפועל משכו אליהם אוכלוסייה נואשת וחסרת אונים – והפכו לזירות ירי חוזרות. עדויות של חיילים ואף אנשי אבטחה אמריקאים מעידות כי הכוחות קיבלו הוראות לירות ישירות על אזרחים לא חמושים. לכך מצטרפת עדות מצמררת של באסל כפינה, בן 28 ממחנה הפליטים נוסייראת (1.7.25): "אנשים מסתכנים ומתקדמים לכיוון נקודות החלוקה כי למי שנכנס ראשון יש יותר סיכוי להשיג סיוע. לפעמים הצבא מאפשר להתקרב ואז יורה. באחד הלילות התחלתי להתקדם עם אחרים, ופתאום נפתחה אש כבדה מטנקים ומרחפנים. שכבתי על האדמה, זחלתי וברחתי. באותו לילה נהרגו יותר מ־30 אנשים. הלכתי קילומטרים, רצתי, נדחפתי בין אלפי אנשים – ובסוף חזרתי בלי אוכל." עדות זו ממחישה את המציאות הקטלנית שבה אפילו ניסיון להשיג קמח או ארוחה עלול להסתיים במוות.