ח"כ עופר כסיף: אינני מקבל את הטענה שהחברה הישראלית אבודה

"אינני מקבל את הטענה שהחברה הישראלית אבודה ושאין מה להיאבק בתוכה. אסור לנו לוותר" – הדגיש ח"כ עופר כסיף (חד"ש) בשיחה עם "זו הדרך" השבוע על המאבק נגד מלחמת ההשמדה בעזה ונגד הפשיזם המתחזק בישראל.

אנו משוחחים בזמן שמלחמת ההשמדה בעזה נמשכת כבר כשנתיים. מה צריכים לעשות ישראלים המתנגדים לטבח המתמשך?

צריך לנקוט בכל כלי מאבק דמוקרטי ובלתי-אלים, דהיינו מרי אזרחי ואי-ציות. התפיסה שלנו במק"י ובחד"ש תמיד הייתה בעד מאבקים ציבוריים ולא-אלימים ועלינו למצות כל כלי שיש לנו. המשימה המוטלת עלינו היא להקים מה שהמנהיג הקומוניסט האיטלקי אנטוניו גרמאשי כינה "בלוק היסטורי". במקרה שלנו הכוונה היא – חיבור של כוחות וגורמים שונים המתנגדים לרצח העם ולפשיזם המשתולל בתוך ישראל, גם כאשר בנושאים אחרים יש ביניהם מחלוקות.

מי אתה רואה כשותפים בבלוק ההיסטורי?

קודם כל, הכוחות שכבר מתנגדים לפשעים של הממשלה: אנחנו, הקומוניסטים, רוב מוחלט של הציבור הערבי-הפלסטיני בישראל ותנועות הסירוב. יש עוד קבוצות כמו השמאל האמוני, שלדעתי מייצג את היהדות כפי שהיא צריכה להיות – אוניברסלית ודוגלת בחירות, בשוויון ובצדק לכולם.  גם הקולקטיב המזרחי-האזרחי, שהוא אחת הקבוצות האהודות עלי ביותר, משום שהוא מייצג את אחת הקבוצות הנפגעות מהמשטר הקיים ומדיניותו. אי אפשר לנתק את המדיניות החברתית-כלכלית הנצלנית והדכאנית מהמשך הכיבוש וגרורותיו. לכן מעמד העובדים כולו נפגע מהכיבוש וממלחמת ההשמדה.

מעמד העובדים נפגע כלכלית, כאשר עוד ועוד תקציבים מוסטים להתנחלויות ולצבא על חשבון הפריפריה והשכבות המוחלשות. אך הוא נפגע גם משימור העוינות בין פלסטינים לישראלים. העוינות מונעת מהמנוצלים בני שני העמים להתאחד נגד המנצלים. מרקס ולנין תמכו בעקרון ההגדרה העצמית משום שהבינו שסכסוכים לאומיים מתמשכים מחריפים את העוינות ההדדית בין העמים, מה שמפריד בין המעמדות המוחלשים ומשרת את מנצליהם – המעמדות השליטים.

כיצד ניתן להצליח במאבק נגד המלחמה?

רבים סבורים שאין סיכוי שיחול שינוי שיבוא מתוך החברה הישראלית וכי רק לחץ בינלאומי יעזור. אני לא מסכים עם אמירה זו. ברור שנחוץ לחץ בינלאומי על ישראל. אבל אינני מקבל את הטענה שהחברה הישראלית אבודה ושאין מה להיאבק בתוכה. אלה שטוענים כך בעצם מתבססים על ההנחה כי החברה הישראלית עשויה מקשה אחת. אך כמרקסיסט, אני רואה כל חברה כשלם המורכב מניגודים, מסתירות. במציאות הישראלית העכשווית אחת הסתירות העיקריות היא בין חסידי התיאופשיזם המתנחבלי ורצח העם בעזה לבין מתנגדיהם. תפקידנו ההיסטוריה הוא לחדד את הסתירה הזו תוך מאבק לצד מתנגדי הכוחות הרצחניים.

כדי להפוך את היוצרות ולחסל את ההגמוניה הרצחנית בחברה הישראלית, צריך להרחיב ולהחריף את המאבק שלנו בזירה הפנימית. עלינו לפנות לאוכלוסיות נוספות המשלמות את מחיר המלחמה ולגייס אותן לצידנו. צריך לעבוד בכל מקום בפריפריה החברתית, גם אם בהתחלה יקללו אותנו. לפני מאה שנה היה מנהיג עובדים שאמר: בהתחלה מתעלמים ממך, אחר כך בזים לך, אחר כך שונאים אותך ובסוף מקימים לזכרך אנדרטאות. אסור לנו לוותר; עלינו להמשיך להיאבק, ולהתעקש להגיע גם לציבורים שקשה לנו כעת לתקשר איתם – אין לוותר על הפנייה אליהם.

אך זה לא מספיק. כדי לעצור את מלחמת ההשמדה אנחנו זקוקים גם לעזרה בינלאומית. צריך לפנות לגורמים בינלאומיים ולעודד אותם להטיל סנקציות, עד כדי ניתוק היחסים עם ישראל כל עוד המדיניות הג'נוסיידית נמשכת. חיוני לשתף פעולה עם כוחות בינלאומיים מתקדמים המתנגדים למלחמת ההשמדה. אך שיתוף פעולה עם אנטישמים וגזענים אסור בהחלט.

האם אין סתירה בין פנייה למעמד העובדים בישראל לבין קריאה לחרם כלכלי ולסנקציות?

ישנו מתח אך לא סתירה. במאבק לשחרור הודו, הוביל מהאטמה גנדי חרם על מוצרים מאנגליה, ובמקביל שיגר התנצלות למעמד העובדים האנגלי. אנחנו פועלים במציאות מלאת מתחים וסתירות, ולא תמיד אפשר ליישב את המתחים.  סנקציות וחרמות על ישראל אולי פוגעות בטווח הקצר, אך הן משרתות את האינטרס של הציבור הישראלי בטווח הארוך. התמיכה שלי בסנקציות על ישראל אינה מתוך אנטי-ישראליות. מעבר לכך שחרם על מדינה המבצעת רצח עם הוא צודק, זה גם אינטרס ישראלי למנוע את המשך שפיכות הדמים ראוי לשלם מחיר קטן בטווח הקצר כדי להימנע ממחיר כבד מאוד בטווח הארוך.

כיצד השתנתה החברה הישראלית מאז 7 באוקטובר 2023?

השינוי הוא מהיר מאוד ועמוק מאוד. למרות שישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה אמיתית, ובוודאי לא ליברלית – אלא אתנוקרטיה בה ממוסדת עליונות יהודית – מאז הכיבוש של 1967 היא הפכה לדיקטטורה של ממש, ומאז טבח חמאס לעריצות פשיסטית. מאז 7 באוקטובר, ממשלת הכהנאים מנצלת את הטבח הנורא והנפשע שעשה חמאס כדי ליישם את תוכנית ההכרעה הג'נוסיידית שהציג סמוטריץ' עוד ב-2017.

יומיים לפני הטבח, ב-5 באוקטובר 2023, השתתפתי בכנס שמאל בינלאומי במקסיקו. דיברתי שם על ההפיכה המשטרית בישראל. הסברתי שההפיכה המשטרית היא אחת משתי הרגליים של 'תוכנית ההכרעה' של סמוטריץ'. הרגל הנוספת היא כיבוש עזה וטיהור אתני של עזה ושל הגדה. ב-9 באוקטובר התרעתי שממשלת ישראל רצתה שתהיה התפוצצות, גל של אלימות שישמש תירוץ להגשים את התוכנית הרצחנית של סמוטריץ', וזאת לאחר שהמחאה ההמונית בלמה את ההפיכה המשטרית. בשל אמירה זו הושעיתי מהכנסת ל-45 יום. מה שניסיתי לומר אז, ואני שב ואומר כעת, הוא שההפיכה המשטרית אינה המטרה; זה אמצעי לחסל קיני התנגדות בחברה הישראלית ולממש את 'תוכנית ההכרעה'. מאז 7 באוקטובר מיושמת תוכנית זו באמצעות רצח עם בעזה, טיהור אתני בגדה ופשיזם משתולל בתוך ישראל.

האם השלטון בישראל פשיסטי?

חד-משמעית כן. אני אומר זאת באחריות מלאה, לא רק כסיסמה פוליטית אלא גם כמי שחקר את הפשיזם באופן אקדמי ולימד עליו קורסים באוניברסיטה. יש משטר פשיסטי בישראל. עכשיו בוודאי. יש מי שיטענו: אבל בישראל נערכות בחירות! צריך לזכור שלפחות מחצית מהתושבים בין הנהר לים לא משתתפת בבחירות. אבל אין חצי דמוקרטיה, כמו שאין חצי הריון. נמצאים תחת שלטון ישראל מיליוני אנשים בלי זכויות בסיסיות.

מאז הקמת הממשלה הנוכחית, ובמיוחד מאז 7 באוקטובר, ישנה התבססות ברורה של ערכים פשיסטיים. בשיח שמקדמת הממשלה הערך העליון הוא האומה, לא הפרט. האומה היא הערך העליון בתפיסה הפשיסטית. בישראל של היום זה ערך עליון שבשמו ראוי להקריב לא רק מיליוני פלסטינים אלא גם מאות חטופים וחיילים. ההקרבה ביודעין של החטופים למוות בעינויים והקרבת החיילים כבשר תותחים אינה מקרית. זו אינה רק גחמה של נתניהו למען הישארותו בשלטון. זו תפיסה שרואה את האדם כנחות מבחינה ערכית בהשוואה לאומה כקולקטיב. לאומנות כזו של 'דם ואדמה' מעולם לא הייתה בולטת יותר בישראל.

מאפיין נוסף של הפשיזם הוא מיליטריזם. מוסוליני קרא למשטר הרצוי מבחינתו "שלטון החפירות", על שם החפירות של מלחמת העולם הראשונה. החברה הישראלית תמיד הייתה מיליטריסטית, אבל לא ברמה של היום. החיילים מוצגים היום כקדושים וההקרבה במלחמה – כערך עליון.

בישראל היום  פולחן מוות מיליטריסטי חזק יותר מתמיד. בחודשים האחרונים מציגה הממשלה התייחסות גלויה למלחמה כערך בפני עצמו. נהוג לדבר על המשיחיות של הממשלה, אך הדבר המסוכן באמת הוא הזיווג של משיחיות ומיליטריזם.

לבסוף, אחד הדברים היסודיים בפשיזם הוא פולחן אישיות של המנהיג, שמוצג כמי שמגלם בדמותו את המדינה והאומה, והוא בעצמו החוק. לכן עצם ההעמדה לדין של המנהיג היא סתירה פנימית בשיח, כי המנהיג הוא החוק. אנו רואים את זה עכשיו ביחס של הימין למשפט נתניהו.

האומה כערך עליון, המיליטריזם ופולחן האישיות הם שלושה מרכיבים יסודיים בפשיזם שקיימים במשטר הישראלי היום. ברור שיש הבדלים בינו לבין הפשיזם של לפני מאה שנה משום שהנסיבות ההיסטוריות שונות. בפשיזם הקלאסי של המאה הקודמת האויב המרכזי היה המרקסיזם. היום האויב המנופח הוא אחר – הפרוגרס, ה"ווק" והמיעוטים. אבל זה לא צריך למנוע מאתנו לערוך השוואה ולדבר על פשיזם עכשווי.

כיצד השתנתה הזירה הפרלמנטרית בשנתיים האחרונות?

מעולם לא היה לנו קל בכנסת. המשפטן מיכאל ספרד הגדיר אותנו: "מיעוט כרוני". אך אין ספק שהמצב היום קשה יותר. בכנסת נחסמת האפשרות לעבוד. על הכנסת השתלט ארגון פשע עוין שלא מאפשר לעבוד. אלה לא רק סתימת פיות, השמצות, גידופים ושקרים, אלא גם שבירה של כל כללי המשחק. אלה שמנהלים את ישיבות המליאה ואת ישיבות הוועדות – לא כולם ולא כל הזמן, אבל רוב הזמן – לא מאפשרים למי שמבקר את הממשלה להשמיע את דבריו.

ישנן מילים שאסור להזכיר, ומי שאומר אותן – מיד מוצא החוצה. ועדת האתיקה משמשת כצנזור והקורבנות הראשונים שלה הם חברי הכנסת של חד"ש, אבל לא רק אנחנו. לצערי מלבדנו ישנם מעטים המותחים ביקורת עניינית – בדרך כלל חברי מפלגת העבודה כמו לזימי וקריב, ולעתים יותר רחוקות ח"כים בודדים מיש עתיד.

כשאנחנו מעלים ביקורת עניינית, משתיקים אותנו בוועדות ובמליאה. בוועדת החוקה ששמחה רוטמן מנהל זה בולט במיוחד. לא רק אני – גם גלעד קריב, קרין אלהרר ויואב סגלוביץ' כמעט אינם יכולים לפתוח את הפה. רוטמן משתיק ומוציא אותנו בכל פעם שאנו משמיעים ביקורת חריפה.

דברים בסיסיים שהיו מקובלים עד לאחרונה פשוט אינם מכובדים. לדוגמא, פעם היה מקובל בכנסת לא לקיים הצבעות בחגים מוסלמיים. זו לא חובה תקנונית אבל זה היה נהוג אפילו בימי ממשלות נתניהו. כיום לא מכבדים את זה יותר.

חמורה יותר היא הרדיפה נגד ח"כים. אני אישית הושעיתי בשנתיים האחרונות בסך הכל 288 ימים – כמעט מחצית הקדנציה! הושעיתי בעיקר על דברים שאמרתי ואמשיך לומר – לא אשתוק ואמשיך לדבר נגד רצח העם בעזה.

גם איימן עודה ועאידה תומא-סלימאן הושעו. שני הניסיונות היחידים להדיח חברי כנסת מכהנים נעשו נגדי ונגד איימן, למרות שזה היה בניגוד לחוק והיועצות המשפטיות של הכנסת והממשלה התנגדו לכך. היועצת המשפטית לממשלה הזהירה, כי ניסיון ההדחה הוא מדרון חלקלק ופתיח להדחה של כל מי שאינו מוצא חן בעיני המשטר.

השארתי לסוף הרשימה את הדובדבנים שבקצפת: ראשית – הצרחות. חברי כנסת מסוימים פשוט לא מאפשרים לדיון להימשך כשמישהו אומר דבר מהו שלא מוצא חן בעיניהם. יו"ר הכנסת ורוב סגניו לא מפסיקים סתימת פיות זו אלא מאפשרים אותה, וזאת בניגוד להנחיות של היועצת המשפטית לכנסת. ושנית – האלימות. תלונות שהגשתי לוועדת האתיקה נגד אלימות של ח"כים נדחו. יו"ר הכנסת וכל השרים – לבד מאחד – סירבו לגנות את ניסיון הלינץ' באיימן ובי בנס ציונה. כל זה חלק מהפשיזם ששולט ברחובות וגם בפרלמנט.

כדי לסיים בנימה אופטימית, מה תאחל לקוראי "זו הדרך" לרגל ראש השנה?

קודם כל: שיסתיים הג'נוסייד הנוראי ושהחטופים כולם יחזרו למשפחותיהם. מעבר לכך, הדברים הטריוויאליים: שתהיה שנה של שיקום, של שלום, של שחרור ושל צדק לשני עמי הארץ. נראה לי שאלה הדברים החשובים ביותר לכולנו.