הכי רחוק מנתניהו וחבורתו המשיחית – לקחי המחאה העממית

מאות אלפים הפגינו ביום ראשון (17.8) בתל-אביב נגד המלחמה ברצועת עזה ולמען שחרור החטופים במסגרת יום השביתה העממית. מבימת העצרת שבכיכר החטופים נמסר על 400 אלף משתתפים – המחאה הגדולה ביותר מאז תחילת המלחמה באוקטובר 2023. זאת, לאחר יממה גדושה במחאות שכללה חסימת כבישים מרכזיים, הפגנות מול בתי השרים וחברי הכנסת של הקואליציה הימנית-משיחית, ושיתוק התנועה. בסך הכל התקיימו באותו יום מחאות בכ-300 מוקדים מצומת גומא בצפון ועד הקניון מול הים באילת.

אלעד אור נשא דברים בעצרת בת"א ואמר: "אני אלעד. אחיו של החלל החטוף דרור אור שנרצח בבארי עם יונת אשתו. שלושה אחיינים שלי שנחטפו – עלמה, נעם וליאם אור שוחררו בעסקה ב-2023".

בהתייחסו ליום השביתה אמר: "אזרחי ישראל קמו איתנו הבוקר והוכיחו שזה לא עוד יום. השביתה העממית הנרחבת שטפה את הרחובות ואת הלבבות והוציאה לאור את האמת: הישראלים רוצים את החטופים בבית". אור הוסיף כי אין לציבור הישראלי אפשרות אלא להמשיך להתנגד ולהיאבק יחד, כיוון שמחירי המלחמה הפכו בלתי נסבלים "עבור החברה ישראלית ועבור תושבי עזה".

למחרת, בשני, נמשכו המחאות, כולל חסימת רחובות במספר מוקדים ובהם ירושלים, רחובות, באר שבע, צומת מסמיה, דגניה, צומת העוגן, זיכרון יעקב, קריית אתא, ראש פינה, בנימינה ועוד. מהמחאה ההמונית בתחילת השבוע ניתן להסיק לפחות שלוש מסקנות.

זו מחאה פוליטית

רבים במחאה ומחוצה לה ניסו להגדיר את המחאה "לא פוליטית". הגדיל לעשות יו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד, שכדרכו, ובצעד אופורטוניסטי, שבוע לאחר שסירב להכריז על שביתה כללית ובעיצומה של השביתה העממית, הגיע לכיכר החטופים ואמר: "דיברנו בשבועיים האחרונים לא מעט על כן שביתה או לא שביתה, וחשוב לי שתדעו – הכרזת שביתה הייתה צובעת את המאבק הזה כמאבק פוליטי, וזה הדבר האחרון שהייתי רוצה שיקרה. אין כאן עניין של ימין ושמאל". אבל זה אכן מאבק פוליטי נגד שלטון הימין הקיצוני.

"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים", קבע בסוף המאה ה-18 הגנרל הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, מאבות האסטרטגיה הצבאית המודרנית. גם מלחמת ההשמדה שישראל מנהלת ברצועה עזה היא פוליטית.

זו מחאה עממית והמונית

"הקמפיין ברוך השם לא מתרומם", כתב שר האוצר בצלאל סמוטריץ' (האיחוד הלאומי) בשעות הבוקר של יום ראשון בעת שרבבות מפגינים חסמו כבישים לאורכה של ישראל. "פרעות תמיכה בחמאס", קשקש יו"ר ועדת הכספים החשוד באונס, ח"כ חנוך מילביצקי (הליכוד). השר עמיחי אליהו (עוצמה יהודית), שהצביע נגד עסקאות החטופים, כתב כי "כל קריאה שלהם לעצירת הלחימה היא עוד מנה של חמצן לחמאס במנהרות". ח"כ אריאל קלנר (הליכוד) הלך רחוק אפילו יותר: "מעולם לא חבו חמאסניקים רבים כל כך למעטים כל כך". אולם כל הציוצים ההיסטריים והמסיתים לא הצליחו להסתיר עובדה פשוטה ומוחצת – זו מחאה עממית והמונית.

זו מחאה ספונטנית

השביתה פרצה על אפם וחמתם של ממשלת הימין, המעסיקים וההסתדרות. ספונטנית בעיקרה, כוחה בפריסה הגיאוגרפית הרחבה ובגיוס מאות אלפי מפגינים שלא תמיד הצטרפו למחאות ב-22 החודשים מאז שפרצה המלחמה.

"שישה ימים הקיפו בני ישראל את חומות יריחו, הקפה אחת ביום. ביום השביעי קמו השכם בבוקר והקיפו את החומות שבע פעמים. בפעם השביעית תקעו השופרות, העם הריע תרועה גדולה והחומות נפלו. אני לא יודע להסביר איך דציבלים ממוטטים חומות, אבל מאות האלפים, אולי מיליונים, שהפגינו למען שחרור החטופים יכולים להפיק מהסיפור לקח אופטימי: המאבק לא אבוד. הקפה ועוד הקפה, עצרת ועוד עצרת, תרועה ועוד תרועה – בסוף חומות האטימות שהממשלה בנתה סביבה יקרסו. ואם לא, יידע כל חייל מילואים שעומד לקבל צו 8 למען מי הוא נקרא להילחם. לפחות זה. למען ישראל כ"ץ, למשל", כתב נחום ברנע, פרשן "ידיעות אחרונות" הוותיק, למחרת יום השביתה העממית.