קולות המחאה: סירבתי לשרת בצבא הכיבוש בגלל התנגדותי לרצח העם ברצועת עזה

שמי אלה קידר גרינברג, אני בת 18 מתל אביב, חברת ועד בסניף חד״ש ובסניף הנוער הקומוניסטי בתל אביב. לפני ארבעה חודשים סירבתי להתגייס לצבא ההשמדה ונשלחתי על כך למאסר בכלא הצבאי. התבקשתי לנאום כאן היום, כדי לעורר תקווה. זו סוגיה לא פשוטה להידרש אליה. איך שומרים על חוסן, חמלה ותקווה מול מציאות כל כך מבעיתה ומייאשת? איך ממשיכות להיאבק למען החירות שלנו כשהתחושה היא שאכזבנו את אחינו ואחיותינו בעזה, שאין לאן להמשיך מכאן.

עזה מורעבת, רעב חמור ומבעית משראינו בשנתיים האחרונות. רעב דומה לרעב של האסירים במחנות הריכוז וההשמדה של הנאצים. רעב מבעית ומשפיל שמוביל משפחות שלמות לא לאכול דבר במשך ימים ארוכים, ולחכות למוות. רעב שמשאיר נשים, אנשים, ילדים וילדות במצב תמידי של חולשה עמוקה, חוסר אונים, בלבול וכאב עצום, גופני ומנטלי. כותרת הרעב לא מתייחסת לתחושת הרעב האישית של אינדיבידואלים, אלא לכמות האוכל שיש ברצועה, כמות אוכל נפשעת שהיא אחריותה הישירה של ישראל, הצבא והממשלה שלה. האוכל הרי קיים ומאות משאיות של סיוע מחכות להיכנס לעזה, אך המצור מונע זאת.

מול הרעב, עוד ועוד אנשים בישראל יוצאים לרחוב ומעורבים בפעילות שמאלית נגד המשטר. להפגנה היום בסח'נין, ההפגנה הגדולה ביותר נגד ההשמדה, הגענו אלפים רבים, ערבים ויהודים, לזעוק יחד למען סיום הזוועה הזו. ההשתתפות היא המביאה לי תקווה. אתמול, 24.7, התקיימה אחת ההפגנות הגדולות ביותר מזה שנתיים למען סיום המלחמה. אלפים הגיעו לכיכר הבימה בתל אביב להפגין נגד המשך קמפיין ההרס של הממשלה.  גם אני הייתי שם, יחד עם הגוש נגד הכיבוש וההשמדה. לא אכחיש שההפגנה עוררה בי תקווה, אך התחושה ברחוב הייתה שתנאי הקבלה לבימת הנאומים היה שתיקה על רצח העם בעזה. זאת, במקום נקיטה בפעולה מעשית שבעבר כבר סיימה מלחמות והפילה משטרים, כגון הסירוב להתגייס, הסירוב לרצוח.

הסירוב אינו פשוט, והמאסר העלול ללוותו יכול להיות כואב ומייאש. בכלא, כשהוכרחתי לבלות ימים שלמים לבדי בתא, חשתי לפעמים שאבדה התקווה. בדידות עמוקה והפרדה כמעט מוחלטת מהאסירות האחרות במשך ימים ארוכים, שוממים ומורטי עצבים הן צורה של עינוי תחת החוק. התחושה המוכרת של חוסר אונים אחזה בי. אלא שאז, כמו עכשיו, מה שחיזק אותי ואפשר לי להמשיך היא הידיעה שלמעשה שלי יש כוח והשפעה; שהוא חלק ממאבק ארוך.

השמאל הערבי-יהודי כבר יודע את האמת שכולם עתידים להכיר: רק מאבק משותף, בועט ובלתי מתפשר ייקח אותנו קדימה ודרכו ננצח. אנחנו ננצח כי כבר ניצחנו זמנים חשוכים שכאלה במאבק עממי משותף; ננצח כי רצח העם לא יעבור ללא התנגדות; ננצח כי העם הפלסטיני ישרוד ויעמוד איתן; ננצח כי השמאל העקבי לא יובס. ננצח לא רק בזכות התקווה שלנו, אלא כי המאבק הוא הכרח של המציאות, והניצחון הוא פרי של המאבק.

מתוך דבריה בהפגנה נגד המלחמה בעיר סח'נין ,25.7

עוד בנושא: https://zoha.org.il/139208/