הטבח בעזה ותפקיד המדינות הערביות

תגובתה הרצחנית של ישראל בעקבות מתקפת הדמים של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 חוללה ברצועת עזה את אחד המשברים ההומניטריים החמורים ביותר במאה הנוכחית.

אף על פי כן, גל של סולידריות ערבית עם הפלסטינים מעולם לא הגיע, או לכל הפחות לא התבטא בשינוי מדיניות. נהפוך הוא: ההתפתחויות חשפו את הקשרים העמוקים בין המשטרים הערביים וישראל, הקשורים זה בזו באינטרסים משותפים, איבה הדדית להתנגדות הפלסטינית ושאיפה לשמר את הסדר הפוליטי האזורי.

מאמר זה טוען כי בריתות אלה – הנסמכות על דיכוי ושיתוף פעולה אסטרטגי-כלכלי, ונתמכות בידי המערב – הובילו לכך שבמקום בידוד המשטר הישראלי, הפכה המלחמה בעזה הזדמנות להתרחבות טריטוריאלית של ישראל ותרמה למעמדה ככוח דומיננטי באזור.

שיתוף פעולה כעסקה למטרת רווח

אחד התהליכים הבולטים המעניקים רוח גבית להמשך הטבח בעזה הוא הנורמליזציה הגוברת. הרחבת הנורמליזציה משקפת את המצב הפוליטי האזורי בעקבות "האביב הערבי": כוחות אנטי-מהפכניים מבצרים את שלטונם הסמכותני ומשטרים פרו-אמריקאיים מבכרים את הישרדותם על פני סולידריות אזורית ותמיכה בזכויות הפלסטינים. למרות משברים כלכליים, חברות מפוררות, דיכוי ומלחמות אזרחים – פלסטין עדיין מעוררת רגשות הזדהות בעולם הערבי, אך נדחקת יותר ויותר לשוליים.

הסכמי אברהם שרדו ללא-פגע את הזוועות המתמשכות שחוללה ישראל בעזה. איחוד האמירויות ומדינות נוספות מעדיפות את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל, שעה שרצח העם מוסיף להשתולל ברצועה. נתניהו מנצל סביבה מאפשרת זו כדי לקדם את חזונו המוצהר: "שינוי דרמטי של פני המזרח התיכון". הנורמליזציה מבצרת את מעמדה האזורי של ישראל, ומאפשרת לה לא לשלם מחיר על תוקפנותה הגוברת בעזה, באיראן ובסוריה.

הסכמי אברהם

הסכמי אברהם שילבו את ישראל וכמה משטרים ערביים במבנה כלכלי וביטחוני אמריקאי. הסכמים אלה משווקים לציבור כ"הסכמי שלום", אך בפועל מדובר בעסקאות למטרות רווח. חשוב לציין שבמהלך מסע ההרג הישראלי בעזה צמח המסחר בין ישראל לשותפותיה בהסכמי אברהם ב-24%, בעוד שסחר החוץ הכולל של ישראל הצטמק ב-14%.

ההסכמים חוללו שלושה מפנים חשובים ביחס לסוגייה הפלסטינית. ראשית, הם שוחקים את המנוף הדיפלומטי הפלסטיני, המסתמך על התניית הנורמליזציה הערבית עם ישראל בהכרה ישראלית במדינה פלסטינית. שנית, הם מעצבים מחדש את התודעה הפוליטית הערבית ומחזקים את מגמת ההשלמה עם העליונות הישראלית והמערבית באזור. לבסוף, ההסכמים ממצבים מחדש את מעמדה האזורי של ישראל – מאיום על שלום האזור וגורם לאי-יציבות, לשותף ביטחוני מרכזי במאבק נגד איראן ותנועות ההתנגדות.

במקביל, החברה האזרחית הערבית, שמילאה תפקיד מרכזי בסולידריות עם פלסטין, הוחלשה בעקבות מאמצי דיכוי של המשטרים והאכזבה העממית מתוצאות ההתקוממויות של "האביב הערבי". השתיקה של המשטרים הערביים נוכח המתקפה הישראלית על איראן – שבמקרים מסוימים אף זכתה בעידוד סמוי או גלוי – חשפה שיתוף הפעולה האסטרטגי העמוק של משטרים אלה עם ישראל וארצות-הברית.

סוריה החדשה והפרויקט הקולוניאלי הישראלי

המשטר החדש בסוריה מאפשר חדירה צבאית ישראלית עמוקה ונרחבת לשטח המדינה. באצטלה של פרגמטיות, שוללת ההנהגה החדשה בדמשק בעקביות כל כוונה להתעמת עם ישראל ומודיעה בבירור כי לא תאפשר לכוחות אנטי-ישראליים לפעול משטח סוריה. עמדה זו מאפשרת לישראל להרחיב את פעילותה הצבאית בסוריה תוך שהיא נהנית מחסינות כמעט מלאה. בעוד המשטר הסורי מתמקד בצבירת לגיטימציה בינלאומית ובביצור שלטונו, ניצלה ישראל את ההזדמנות לחיסול יכולותיה הצבאיות של סוריה ולכיבוש שטחים נרחבים בדרום המדינה.

לאחרונה אף מתרבים דיווחים על מגעים ישירים בין נציגים סורים וישראלים הרומזים על אפשרות לנורמליזציה. בה בעת מדברים בכירים ישראלים בגלוי על ניצול השסעים העדתיים בסוריה כחלק מאסטרטגיה לפיצול המדינה לקנטונים עדתיים. גישת "הפרד ומשול" כזו משרתת את האינטרס של ישראל לשימור אי-היציבות האזורית ולמניעת עלייתה של מדינה סורית חזקה ומאוחדת. כוחות המשטר בסוריה כבר החלו לעצור מנהיגים פלסטיניים, ונראה כי הם מתכוונים לפרק או לגרש מסוריה קבוצות פוליטיות וארגונים פלסטיניים. פעולות אלה מבטאות תפנית חדה בתפקיד הפוליטי שנטלה על עצמה סוריה לאחר סיום התקופה הקולוניאלית, ושהיה לחלק בלתי-נפרד מזהותה הלאומית כמדינה עצמאית.

יסודות העוצמה הישראלית

הדומיננטיות הישראלית באזור נסמכת על שני יסודות עיקריים: יכולת צבאית מכרעת הנשענת על סיוע צבאי אמריקאי, והסכמי נורמליזציה דיפלומטיים המתעלמים מזכויות הפלסטינים. עם זאת, כוחה האדיר של ישראל בהווה מסווה את שבריריותו ארוכת-הטווח. הסתמכותה של ישראל על סיוע חיצוני קושרת את גורלה לתהפוכות פוליטיות בארה"ב. שינויים בסדרי העדיפויות במסגרת הסדר העולמי המשתנה עשויים להחליש את התמיכה בישראל. סקרי דעת קהל בארה"ב מראים שיותר ממחצית אזרחיה כבר מחזיקים בדעה שלילית על ישראל – מהפך דרמטי לאחר עשורים של תמיכה ציבורית בלתי-מסויגת וחוצת-מפלגות.

למרות הנורמליזציה הגוברת בין משטרים ערביים לישראל, העמים הערביים עדיין מחויבים עמוקות לסוגייה הפלסטינית. למרות הדיכוי וההצהרות הרשמיות, עמי האזור ממשיכים לראות בישראל ישות קולוניאליסטית, בעלת שאיפות התפשטות החורגות מעבר לגבולות פלסטין. התקרבות המשטרים לישראל רק מעמיקה את הפער בינם לבין העמים.

העוצמה של ישראל נסמכת על יסודות בלתי-יציבים. ההגמוניה האזורית של ישראל נשענת על אלימות, סיוע זר ושיתוף פעולה מצד המשטרים הערביים – ולא על לגיטימיות. ישראל חסרה עדיין את היסוד היחיד שמסוגל להבטיח לה השתלבות בת-קיימא באזור: קבלה אמיתית מצד עמי המזרח התיכון. היא לא תוכל להשיג זאת כל עוד נמשכים הנישול, הכיבוש והאלימות הקולוניאליסטית.

תרגום: א. בן יאיר

המאמר פורסם בא-שבכה ומובא לעיל בקיצורים קלים