שירה הפוסעת בתוך הקיום – בעקבות ספר הביכורים של רוני בהט "אמ אנד אמ"

התפוז שאמא מקלפת בשיר הראשון בספר הביכורים של רוני בהט "אמ אנד אמ" (עורכת: ענת זכריה, הוצאת פרדס, 2024) הוא תפוז דם. האמא אוחזת בו ומנקה. הבחירה בשיר זה לתחילתו של הספר גורמת "עקצוץ בכפות הידיים". מורגשת הבחירה בפיסי, בחי, בנוטף, העומד במרכז מערכת היחסים המשפחתית. בתמונה זאת ישנה עדינות וטוטאליות שבאה לידי ביטוי כבר במשפט הראשון: "…לצנוח לרווח / שבין קילוף קליפת תפוז אחד לאחר".

בהט כותבת על משפחה, קשרים, פרידות, חדרים ובתים. את הבית היא מתארת באופן מאוד "ביתי", בצורה המאפשרת להרגיש קירבה. הכל מוכר, ביתי ולא מאיים: "סלון עם שולחן הזכוכית / לרוץ במעגלים על השטיח".

תנועתם הפנימית של השירים זעה כמו אוויר בחדרי מגורים. בפואטיקה של בהט יש אינטימיות פשוטה, בלי התחכמות: "עלים נושרים לתוך המרפסת. הדוד דולק". הגוף הפיסי והרוחני נוכח בסביבתו בטבעיות. לא צריך לחשוב כדי לגרום לרגליים לצעוד. החיים שבתוך הגופים מפעילים את עצמם: "אני מניחה את רגלי / על ברכיך, מטפסת מעלה / מניעה את כף רגלי / בתנועה סיבובית".

מערכות היחסים גם הן נעות, לצלילי מוסיקה, בגבולות הקיימים באותו רגע. בשירה מתוארת ההשתנות המושפעת גם מהחוץ, מהמציאות שנפרמת ונאספת בידיה של הכותבת. המפגשים והפרידות, רגעים זכורים יותר ופחות מתקיימים בהרי האטלס, באסוואירה, בתל אביב ובמרקש. שם עולה הרצון, שם נפרדות דרכים ומתגבשות מסקנות.

פשטות הליכותיה של השירה של בהט לא תמיד נוחה או קלה. לדוגמא, בשיר "לב ים" עשוי הקורא לחוש עצמו כמי שמנסה ללכת בתוך מים, מנסה לצאת מסבך הבלבול. אולם הקול השירי יודע להציב גבולות, הכותבת יודעת מה היא רוצה להגיד ולאן היא רוצה ללכת.

האינטימיות המדוברת מפנה את המבט לדברים מסוימים: הנעליים הצהובות, האישה עם כיסוי הראש, בלונדינית עם משקפיים, בטטה, כסא עץ. מושג "הרווח" גם הוא מטעין את האנרגיה שבין השורות, משרטט את הגבול בין מה שבתוך השיר למה שמחוצה לו. ברווח אפשר ליפול וברווח אפשר לנשום.

הדיבור מנחה את השירים בספר, הוא חלק מהם. אחד השירים אף נקרא "אני מדברת". הדיבור כורך עצמו סביב השירה הרוצה לתקשר, ומתוך הרצון הזה נרקם סיפור, שיח.

בהט מביאה את המוחשי, הקונקרטי והגשמי אל תוך הטקסט ודרכו מביעה את התחושות שלה. היא מגישה את הצורך בתור הוויה, כאילו מה שאנו רוצים או דורשים. הרצונות האלה בפני עצמם מכתיבים הלוך רוח מסוים, מובילים את הדרך ומפנים את תשומת הלב למה שחשוב וראוי בעיני הכותבת.

בשיר אמ אנד אמ, שעל שמו קרוי הספר, ישנו מעין דיאלוג פנימי. הכותבת משתמשת במילים כמו להיגמל ולהתגבר. השיר נחווה כתהליך למידה מזורז. שיש בו פרידה, כמו בשירים רבים אחרים בספר. כדי להתקדם, כדי לשנות, יש דברים שצריך להשליך: "השליכי את כל הדברים הירוקים בבית / שרוחם לא תשוב לטפס ולחלחל ולהתלפף / על הקירות, האיברים, עצם החיק".

המבט הפואטי של בהט רך וממוקד. היא צופה במציאות, בעצמה, באנשים, ויוצקת בדברים הכתובים רגש עדין ובו בזמן חד. כך היא גם הוגה קשרים אישיים, כשבתוך השירים נחשפים שברי מחוות, פעולות, הוויה. לרגע עשוי הקורא להרגיש חלק בדבר מה אינטימי פחות או יותר. זו דרך ללמוד ולהיכנס לתוך הסיפור שהיא בונה: "אם זה הסוף / אני רוצה שתדעי / שהצלחתי לגדל / את העציץ שהבאת לי".

בספר עולות ציפיות חברתיות, משפחתיות. וגם שאיפות אישיות וכמיהות. הן לפעמים נשברות, אבל זה לא מפריע לכותבת להמשיך לספר את הסיפור. הפחד, הפגיעות, הבהלה, קיימים כמו שיורד גשם, כמו שכואבת האוזן או שיש דקירה בבטן. נבנה מעין פסיפס של חיים שבו הכל נוגע בכל.

ישנה אסוציאטיביות בכתיבה הנדה בין צבעים, מקומות, שמות תואר וחפצים. המשוררת בוראת בדרכה שלה קשרים רעיוניים מעוררי עניין: "אפילו שהסכמתי / שרק גברים גבוהים מאוד / יעמדו אצלי במרפסת / יראו אותי ככה, לחיים סמוקות / סווטשרט חושף כתף אחת / ככה אף בלון לא ייגע ברצפה".

כפי שבהט מתבוננת פנימה, חוקרת ומעמיקה, כן היא גם נושאת את עיניה אל מה שמחוצה לה. בשירים מוזכרים שמות של אנשים קרובים ורחוקים והיא מתארת גם דמויות במרחב הציבורי. אולם תמיד נשארת זיקה אל האישי, אל הזהות הפרטית: "שתי נשים התווכחו, / קיללו אחת את השניה / זה הלך והחמיר / אחזתי במעקה הצהוב / כולנו חיכינו שזה יעבור".

השירה בספר זה פוסעת בתוך הקיום, בתוך האנרגיה המשתנה, בקרב הדברים הפשוטים: "ירקות, עדשים, עגבניות", הדברים המענגים והמציקים. הגברים המאכזבים והאוהבים. הרהיטים המשונעים.

״הזמן הוא עכשיו״, שמו של אחד השירים האחרונים בספר, מעניק כותרת ראויה לכוח המניע החבוי במילים. גם כשמדובר באירועי עבר ובזיכרונות, הזמן הוא עכשיו כי הימצאות האובייקטים והתודעה נוכחים בכל רגע ורגע. כך מתגבשת אצל רוני בהט עוצמה חווייתית ונוגעת ללב, שיש בה גם פגיעות וחמלה.