בעתות משבר חובה להזכיר: אין תנועה מהפכנית בלי תיאוריה מהפכנית

לאור התמורות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות של תקופתנו, יש צורך להזכיר את כלל הזהב שקבע לנין: "אין תנועה מהפכנית ללא תיאוריה מהפכנית". כשם שתיאוריה לא יכולה להישאר מוגבלת לספרים או לסיסמאות מופשטות, פרקסיס מהפכני ללא בסיס תיאורטי איתן מועד לסטיות ואלתורים, ועלול לשרת את המערכת הקיימת במקום להפילה.

במערכת הקפיטליסטית, אשר עוברת משברים תקופתיים חוזרים ונשנים, פעולה מהפכנית לא יכולה להיות יעילה אלא אם היא מבוססת על הבנה מדעית של טבעה של מערכת זו וסתירותיה. כיום, הגיע הקפיטליזם לרמת ניוון עד כדי דיכוי כוחות הייצור ושעתוק צורות ניצול בעזרת כלים חדשים: טכנולוגיה, הלוואות, פירוק איגודים מקצועיים וחנק תנועות פרוגרסיביות מתקדמות. בהקשר זה, התיאוריה המרקסיסטית-לניניסטית היא לא רק אופציה אלא כורח. היא מציעה לא רק פירוש של העולם, אלא גם הסבר כיצד לשנותו.

דחיקתה של התיאוריה לטובת הפרקסיס מובילה לרפורמיזם עיוור – כפי שציינה רוזה לוקסמבורג בביקורתה על "הרפורמיזם הברנשטייני" – בו עובר המאבק לעסוק בשיפור תנאי העבודה במקום בהריסתם.
הרפורמיזם הברנשטייני הוא גישתו של אדוארד ברנשטיין, ממנהיגי האינטרנציונל השני, שקרא לשינוי יסודי של המרקסיזם הקלאסי. ברנשטיין ראה שהקפיטליזם לא ניצב בפני קריסה, כפי שחזה מרקס, אלא הפגין יכולת הסתגלות ושינוי, ולכן הציע שהסוציאליסטים יתמקדו ברפורמה הדרגתית של המערכת הבורגנית, באמצעות פרלמנט ואיגודים מקצועיים, במקום במהפכה.

לוקסמבורג, בספרה המפורסם "רפורמה או מהפכה?", פתחה במתקפה על מגמות אלה. ההיבט הבולט ביותר בביקורתה היה שהרפורמיזם הברנשטייני שאף להחליף את המטרה המהפכנית (הפלת הקפיטליזם) באמצעים רפורמיסטיים, שמשמעותם למעשה נטישת הסוציאליזם עצמו. לפי לוקסמבורג, רפורמה במסגרת הקפיטליזם אינה יכולה להוביל לסוציאליזם, אלא רק לשעתק את המערכת הקיימת. היא הדגישה כי רפורמות יכולות להיות מועילות רק אם הן ייראו כחלק מהמאבק המהפכני הכולל ולא כתחליף לו.

בה בעת, תיאוריה שאינה מוצאת ביטוי בפעולה מהפכנית גולשת לדוגמטיזם נוקשה. ההפרדה של התיאוריה מההמונים, מהתנועה הממשית של מעמד הפועלים, מרוקנת אותה מתוכנה החומרי והופכת אותה למבנה מנטלי גרידא שאינו מסוגל להשפיע על המציאות. ידע לבדו אינו מספיק – יש לגלם אותו בתנועה חברתית מודעת.
מרקסיזם אינו פילוסופיה אקדמית, אלא מדע של תנועה חברתית. הוא מתחיל מפרקטיקת העבודה וממציאות הניצול, אותה הוא מתרגם למודעות ולאחר מכן לכוח חומרי המסוגל לשנות את המציאות. בכך, תיאוריה ופרקטיקה משולבות כשני היבטים של עבודה מהפכנית.

בנסיבות של ימינו, של עליית המונופולים, התפוררות רשתות הביטחון החברתיות, והעמקת צורות של ניכור ועוני, כל פעולה עממית ומיליטנטית הופכת לבלתי שלמה ואף מסוכנת אם היא אינה מקושרת לניתוח מדעי מרקסיסטי של אופי התקופה וכלי השינוי. עם זאת, כל תיאוריה מרקסיסטית שאינה נובעת מתנועות אלה ואינה תורמת לכיוונן ולהתפתחותן היא תיאוריה מבודדת, שנידונה לקיבעון ולהתיישנות.

בקיצור, אחדות התיאוריה והפרקטיקה היא מהותה של השיטה המרקסיסטית. תיאוריה מהפכנית היא המדריך לפעולה, ופרקטיקה מהפכנית היא מבחן תוקפה של התיאוריה. מי שלא מחבר בין השניים לא מבין את המרקסיזם ולא משרת את מטרת השחרור שלו.

דברים אלה נכונים גם ביחס להשמדה המתבצעת בעזה. הטבח חושף בבירור את האכזריות הטבועה במשטר הציוני ובמשטרים האימפריאליסטיים, את חוסר האונים של האו"ם ואת תפקידם של המשטרים הערביים הריאקציוניים. תיאוריה מהפכנית שאינה מציבה את המאבק הפלסטיני בלב ניתוחה, כביטוי של מאבק המעמדות העולמי, נותרת בלתי שלמה; בה בעת, סולידריות בינלאומית שאינה מבינה כי הנעשה בעזה נובע מההגמוניה האימפריאליסטית נותר שטחי. אחדות התיאוריה והפרקטיקה מחייבת אותנו לנקוט צד במאבק, לא רק באמצעות סיסמאות, אלא על ידי בניית תנועה אנטי-קולוניאלית בינלאומית המסוגלת לתרגם זעם לכוח מאורגן.

המאמר פורסם במקור בשפה הערבית בעיתון אל-אתחאד