עניים שלא נספרים: רוב מבקשי המקלט מדווחים על אי-ביטחון תזונתי

85 אחוז ממבקשי המקלט שהשיבו לסקר שנערך בקרבם דיווחו על אי-ביטחון תזונתי. כך עולה מהמחקר "עניים שלא נספרים: עוני, בטחון תזונתי ורווחה כלכלית בקרב מבקשות ומבקשי מקלט בישראל" שפרסמו אתמול (שלישי) מרכז אדוה וארגון הסיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל (אס"ף). מהמחקר שערכו מירי אנדבלד-סבג, ירון הופמן-דישון וגלעד פלומבו עולה כי יותר ממחצית מאוכלוסיית המשיבים אף דיווח על אי-ביטחון תזונתי חמור.

זהו ממצא שמצביע על אי-ביטחון תזונתי גבוה פי-2 ביחס לאוכלוסייה הערבית בישראל, שבה שיעורי האי-ביטחון תזונתי הוא הגבוה בין קבוצות האוכלוסייה השונות הנסקרות על ידי הביטוח הלאומי. המחקר עוסק במצבם של הפליטים בממדי חיים שונים וביניהם: עוני סובייקטיבי ואובייקטיבי, רמת אי-ביטחון תזונתי, מצב הדיור, הבריאות, התעסוקה, ושביעות הרצון שלהם מחייהם.

זהו המחקר הראשון בקרב אוכלוסייה זו, שלא נסקרה בישראל מעולם (למעט סקר בודד שערך ארגון מסיל"ה בראשית תקופת הקורונה). המחקר מבוסס על סקר שנערך באמצעות שאלונים שעליהם ענו כ-250 משיבים, רובם פליטים מאריתריאה אך חלקם גם מאוקראינה וממדינות אחרות.

לשאלה האם המשיב מצליח לכסות את הוצאותיו השוטפות, ענו רק 11% כי הם מצליחים או מצליחים ללא קושי. כל היתר, 89% אינם מצליחים לכסות את הוצאותיהם, וכמחצית מהם דיווחו כי אינם מצליחים כלל וכי הם בחובות. יצוין לפי דוח העוני של הביטוח הלאומי, בשנת 2022 חיו בישראל 1.98 מיליון נפשות מתחת לקו העוני, מתוכם 873 אלף ילדים ו-152 אלף אזרחים ותיקים. העוני בישראל מתאפיין בפערים משמעותיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות. בחברה הערבית נרשמה תחולת עוני של 39%  ובחברה החרדית .33.7%. אוכלוסיית מבקשי המקלט החיה בישראל אינה נסקרת במסגרת הסקרים הרשמיים על עוני ואי-ביטחון תזונתי במדינה. כמו כן, עד היום לא נערך מיפוי מקיף ורשמי לרמת העוני ואי-הביטחון התזונתי בקרב אוכלוסיית הפליטים ומבקשי המקלט בישראל, והמידע בנושא זה מבוסס בעיקר על הניסיון המצטבר בארגוני החברה האזרחית המסייעים להם. הערכת הארגונים היא כי שיעורי הפליטים החיים בעוני ובאי־ ביטחון תזונתי גבוהים במידה ניכרת מהשיעור של מדדים אלו בקרב האוכלוסייה הכללית.

על פי האומדנים בישראל מתגוררים כיום כ-73 אלף פליטים המוגנים מפני גירוש, כאשר כ-60 אלף מהם חיים תחת "הגנה קבוצתית" שהמדינה החלה עליהם בשל הסכנה הצפויה להם אם יוחזרו לארצות מוצאם. מבין אלו, נמצאים בישראל כ-24 אלף בוגרים וילדים מאריתריאה, כ-23,אלף מאוקראינה, כ-7,000 מסודן, כ-8,000 מאתיופיה וכ-400 מקונגו. רבים מהם נמנים על קבוצות אלו הגישו בקשות פרטניות למקלט כדי לקבל מעמד פליט, למעט פליטי אוקראינה, מהם נמנעת האפשרות להגיש בקשות מסוג זה. בנוסף, קיימים בישראל כ-12 אלף מבקשי מקלט ממדינות אחרות, אשר אינם מוגנים במסגרת קבוצתית אלא רק באופן פרטני, זאת משום שבקשות המקלט שלהם טרם נדונו.

בשעה שחישובי העוני מתרכזים בצד ההכנסה בלבד, מעלות תוצאות המחקר שערכו הארגונים כי שיעור ההוצאה על דיור מצביע על מצב חמור ביותר שלפיו מעל למחצית מההכנסה הפנויה מופנית לכיסוי הוצאות הדיור, וזאת כאשר הדעה המקובלת של מומחים בתחום כי שיעור הוצאה על דיור בגובה של יותר מ-30% מההכנסה הפנויה, נחשב כ"מגורים שאינם בהישג יד".

המסקנה העולה מממצאי המחקר ברורה: נדרשת מדיניות ממשלתית מקיפה ודחופה להבטחת זכויותיהם הבסיסיות של מבקשי המקלט בישראל. כאשר מחצית מהמבוגרים וכרבע מהילדים באוכלוסייה זו נעדרים גישה לשירותי בריאות בסיסיים, הצורך ברשת ביטחון סוציאלית ובריאותית הוא קריטי. על המדינה לפעול בשני מישורים: ראשית, יישום מיידי של פתרונות בתחומי הרווחה, הבריאות והדיור, ושנית – הקמת מנגנון לניטור שוטף של מצב האוכלוסייה. עם זאת, הפתרון המקיף והאמיתי טמון בבחינה הוגנת של בקשות המקלט הפרטניות, כמתחייב מחתימתה של ישראל על אמנת הפליטים – צעד שיאפשר סוף סוף לאוכלוסייה זו, שנמלטה על חיה, לחיות בכבוד.

לעיון במסמך המלאה (32 עמודים):

יש ללחוץ כדי לגשת אל The-Poor-Who-Dont-Count-he.pdf