נפטר האפיפיור שבא מהדרום ובחר בשלום

לאחר שתים-עשרה שנות כהונה, ולאחר שחזר לתפקוד ציבורי קצר בעקבות בעיות בריאות, אתמול (שני) הלך לעולמו האפיפיור פרנציסקוס, בביתו שברחוב מרתה הקדושה בוותיקן. הלך לעולמו האפיפיור הלטינו-אמריקאי הראשון, האפיפיור הארגנטינאי. מן הרגע הראשון הוא דיבר על מה שרבים מעדיפים להשתיק: עוני מבני, מהגרים, שינויי אקלים, כוחו של ההון, זכויות נשים, מלחמות. זה שהטריד עד מאוד את מנוחתן של האליטות – וזכה לאהבתם (ולביקורתם) של בני העם.

אבל סיפורו התחיל זמן רב לפני הגעתו לכס הקדוש בוותיקן. הוא היה הכומר של "הוויז'אס" – שכונות העוני והפחונים שבפרברי עריה הגדולות של ארגנטינה. הוא התלך שכונות בלי אבטחה ובלי פחד. שם הוציא את ילדים מהרחוב, שחיבק אותם ועשה אף שאף אחד אחר בכנסייה לא העז לעשות. יזם מטבחים קהילתיים, הקים מרחבים קהילתיים, איי של כבוד בתוך העוני וההזנחה. הוא לא ביטא את אמונתו בדרשות מכנסיות, האמונה צמחה מהבוץ שבסמטאות.

במהלך הדיקטטורה הצבאית האחרונה בארגנטינה (1983-1976), נמנה עם אותם כמרים שעזרו בסתר לנרדפים הפוליטיים. על פי העדויות הוא הסתיר, סייע – ואפילו הציל חיים. כמובן, הוא לא היה מהפכן, אבל גם לא אדיש. הוא ראה את הסכנה – ובחר לפעול מבלי לבקש תודה.

כשנבחר לוותיקן בשנת 2013, העולם הופתע, כי ברור היה שאינו אפיפיור של ארמונות – אלא של השוליים. הוא לא כרע ברך בפני החזקים – אלא בפני המודרים.

והוא גם נשא את קולו לנוכח המציאות הקשה במזרח התיכון, תפלל למען ירושלים. הכיר בזכותו של העם הפלסטיני לחיות בכבוד ובמדינה עצמאית בצידה של ישראל. עוד קרא לשחרור החטופים מעזה. הוא אף זימן לוותיקן את מנהיגי ישראל ופלסטין לתפילה משותפת לשלום. הוא לא בחר צד, אלא בחר בחיים.

כעת, כשפצצות ממשיכות ליפול ברחבי הרצועה והשנאה היוקדת חזקה יותר מהחמלה – קולו יהיה חסר. קול שלא צעק – אבל זעזע. קול שמהדרום, מפינה נשכחת של העולם, העז להזכיר לנו שאמונה – אם אינה מגינה על המוחלשים – אינה שווה דבר.

עוד יהיה זמן לסכם את מורשתו ולנתח את הישגיו ואת צלליו. אבל אתמול נפרדנו מחורחה מריו ברגוליו, הכומר שהציל ילדים מהרחוב, שהתייצב מול דיקטטורות, שחצה אוקיינוסים מבלי לוותר על שורשיו. האדם שבמקום לבחור בזהב – בחר בבוץ ובמקום בכוח – בחר בשלום.

ג'סיקה שרון, בואנוס איירס

עוד בנושא:

https://zoha.org.il/136833