המלחמה בעזה וקריסת החוק ההומניטרי הבינלאומי: ראיון עם פרנצ'סקה אלבנזה

למרות התנגדות מצד ישראל, האו"ם חידש השבוע לשלוש שנים נוספות את המנדט של פרנסצ'קה אלבנזה, הדווחית המיוחדת של האו"ם לזכויות האדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים. על אף תפקידה, עברה יותר משנה מאז שאלבנזה התראיינה לכלי תקשורת ישראלי. פער זה משקף לא רק את שחיקת האמון בין ישראל לבין רשויות האו"ם, אלא גם חוסר נכונות של התקשורת והציבור בישראל להתמודד עם ביקורת בינלאומית על הכיבוש ועל המלחמה בעזה.

מאז הראיון האחרון עמה שהתפרסם בעברית בינואר 2024, המצב בשטח הידרדר באופן דרסטי. מספר ההרוגים בעזה יותר מהוכפל. בגדה המערבית, ערים שלמות עברו "עזתיזציה" כתוצאה מהרס נרחב, עקירה של עשרות אלפי תושבים והרג של יותר מ-750 פלסטינים. בה בעת, עוד ועוד ישראלים יוצאים לרחובות ודורשים את השבת החטופים, מתוך הבנה שהמשך המתקפה על עזה מסכנת את חייהם.

ברמה הבינלאומית, הלחץ על ישראל גבר – לפחות בפורומים משפטיים. בית הדין הבינלאומי לצדק הוציא צווי מעצר לראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט, לצד בכירים בחמאס. גם אלבנזה החריפה את ביקורתה. הדו"ח האחרון שפרסמה, "ג'נוסייד כמחיקה קולוניאלית", מאשים את ישראל מפורשות בביצוע רצח עם – לא רק בעזה, אלא גם בדיכוי המתמשך של הלאומיות הפלסטינית.

למרות גינויים משפטיים אלה, כולל דו"ח של מועצת זכויות האדם של האו"ם שהאשים את ישראל בשימוש שיטתי באלימות מינית מאז 7 באוקטובר, מדינות המערב ממאנות לפעול נגד המלחמה בעזה. במקביל, ברחבי העולם גובר הדיכוי נגד הפגנות פרו-פלסטיניות: גרמניה נוקטת מדיניות אגרסיבית כלפי המחאה הפרו-פלסטינית, ובארה"ב עורר מעצרו של הפעיל הפלסטיני מחמוד ח'ליל באוניברסיטת קולומביה דאגות על הצטמצמות חופש הביטוי.

על רקע זה של הסלמה צבאית, מאבקים משפטיים ושיח בינלאומי משתנה על הסוגיה הפלסטינית, שוחחנו עם אלבנזה עם חזרתה מסיור בבירות צפון אירופה – ברלין, אמסטרדם, קופנהאגן ואחרות – בהן הרצתה בפני אולמות מלאים לעייפה וקהלים גדולים, חרף ניסיונם של מוסדות ובעלי תפקידים להגביל את הבמה שניתנה לה. בשיחה זו סיפרה אלבנזה על הפער המתרחב בין המסגרות המשפטיות לממסדים הפוליטיים ועל משמעותו של פער זה – לא רק עבור פלסטינים וישראלים, אלא עבור הסדר הבינלאומי כולו.

מאז הכרזתו של שר האנרגיה הישראלי על קטיעת אספקת החשמל לעזה – אשר שיתקה את מתקן התפלת המים האחרון שפעל ברצועה – ישראל החמירה את הסגר על הרצועה, הרעיבה את אוכלוסייתה והפרה את הפסקת האש, תוך הרג של יותר מאלף פלסטינים. פעולות אלה גונו ברחבי העולם כענישה קולקטיבית וכפשעי מלחמה, אך ישראל מתעלמת מהביקורת וממשיכה במתקפה. כיצד הגיעה הקהילה הבינלאומית לנקודה בה הפרות בוטות של החוק הבינלאומי עברו נורמליזציה, ומתבצעות ללא שום השלכות ממשיות?

אני חושבת שעברנו את השלב הזה, והמצב כעת חמור יותר. מנהיגים ישראלים מדברים בגלוי על ביצוע פשעי מלחמה כדבר נורמלי לגמרי, וזוכים בתמיכה משמעותית ממנהיגים במערב. אני יכולה לחשוב על שני מנהיגים פוליטיים באירופה שהביעו ספק בכך שעצירת אספקה חיונית לעזה, כמו מים ומזון, אכן מפרה את החוק הבינלאומי. אחרים אמרו כי השמדת מטרות אזרחיות עולה בקנה אחד עם החוק ההומניטרי הבינלאומי, למרות ההרס הנרחב. רטוריקה זו מספקת לגיטימציה לטיעון המסוכן לפיו כל דבר בעזה הוא "מגן אנושי". היא מעידה על שבר מוחלט של מערכת החוק ההומניטרי הבינלאומי.

עלי להדגיש כי החוק ההומניטרי הבינלאומי אינו המסגרת המשפטית המועדפת עלי, משום שהוא אינו מספק הגנה מלאה לאזרחים. זו מערכת בסיסית של חוקים שנועדה להבטיח הגנה מינימלית לאזרחים במהלך סכסוכים מזוינים. אפילו מסגרת בסיסית זו פורקה כעת. מה שקרה בעזה כבר משמש תקדים. ראינו את אותו "תסריט" חוזר בלבנון, ויש סכנה כי מדינות אחרות יאמצו אותו לאחר שראו כי ישראל נהנית מחסינות מוחלטת מפני החוק הבינלאומי.

אולי יש בכך גם צד חיובי. אני רואה הזדמנות בקריסה של הסדר העולמי הנוכחי, שהוא במהותו קפיטליסטי, אימפריאליסטי וקולוניאלי. אינני משתמשת במושגים אלה באופן אידיאולוגי; זו פשוט היסטוריה. עם קריסה זו יש אפשרות לצמיחה של מנהיגות חדשה, עקבית וקוהרנטית יותר ביחס לחוק הבינלאומי. ניתן כבר לראות זאת במדינות כמו מלזיה, דרום אפריקה וקולומביה. לכל מדינה כמובן יש בעיות מסוימות בנוגע לזכויות אדם, אך האם אפשר להעמיד פנים כי הרקורד של גרמניה מושלם?

לאף מדינה אין סמכות מוסרית לשפוט מדינה אחרת, אך ברמה הבינלאומית כל מדינה אחראית ליחסה לאזרחיה. מה שאנו עדים לו בישראל אינו רק פגיעה של המדינה באזרחיה, אלא גם דיכוי של בני אדם משוללי ייצוג פוליטי אמיתי. שלילת זכות ההגדה העצמית של הפלסטינים מראה כי המערכת המולטי-לטרלית, על כל חוקיה ומנגנוניה, אינה מצליחה להתמודד עם הפרות אלה.

בנוגע לכישלונה של המערכת המולטי-לטרלית בעצירת האלימות בעזה, יש מבקרים הטוענים כי החוק הבינלאומי עצמו משרת את המדינות החזקות אך לא את הדרום הגלובלי. האם את מזהה את הדינמיקה הזו ביחס לפלסטין או למאבקים גלובליים אחרים?

כיום אנו רואים הצטלבות של פטריארכיה, קפיטליזם ואימפריאליזם, נגדה אנו נאבקים בכל כך הרבה רמות. התחושה היא שרבים הפסיקו לשאול את עצמם מה נכון ומה לא-נכון. החוק הבינלאומי ברור מאוד – אם נעקוב אחרי עקרונותיו, לא רק למען האינטרסים שלנו אלא מתוך אחריות וחמלה לאחרים, נוכל לצלוח את המשברים בהם אנו תקועים כעת.

העלייה בפופולריות של ממשלות ומפלגות לאומניות וקסנופוביות ברחבי העולם, המזכירה לרבים את שנות ה-30 של המאה הקודמת, מעלה שאלה: מי "הצד שלנו" במאבק הזה? מי מרוויח ומי שולט במערכת המשפטית הבינלאומית הנוכחית?

אני מסכימה עם דבריה של אגנס קלמאר [מזכ"לית ארגון אמנסטי הבינלאומי – ז"י]: "אנחנו לא ב-2025, אלא ב-1925". אך יש הבדל בין התקופה הנוכחית לבין המאה שעברה: כעת צריכה להיות לנו מודעות להיסטוריה. עלינו לזהות את הסכנות בהליכה עיוורת אחרי אידיאולוגיה ובשלילה של "האחר". למרבה הצער, אנחנו עדיין נכשלים.

אז מי "הצד שלנו" כיום? האנשים שאין להם דבר להרוויח ממדיניות גזענית ונצלנית. אלה שמזהים את הכבלים – הכלכליים, החברתיים והפוליטיים – אשר מונעים סולידריות אמיתית. אלה שמתמודדים עם איבה או סנקציות על התעקשותם לעמוד לצד האחר – בין אם מפרספקטיבה יהודית, מוסלמית, פלסטינית או ישראלית.

יש משהו סמלי מאוד ברגע הנוכחי. יש הטוענים כי החוק הבינלאומי לא משרת שום מטרה ראויה, אך השקפה זו אינה נכונה. רבים נאבקו למען הקודיפיקציה של הזכות להגדה עצמית והזכות להתנגד לדיכוי. כלים משפטיים אלה קיימים בזכות מאבקים היסטוריים לשחרור, ועלינו להשתמש בהם.

האם את סבורה שהאו"ם, בהתחשב בכוחה של מועצת הביטחון, הוא ארגון דמוקרטי?

לא, לא לגמרי. העצרת הכללית של האו"ם היא יותר דמוקרטית משום שהיא נסמכת על העיקרון – "מדינה אחת, קול אחד". עם זאת, מועצת הביטחון של האו"ם היא לא דמוקרטית בשל זכות הווטו, שמשקפת פריבילגיות ולא זכויות. אני מבקשת להעמיק את הביקורת הזו אפילו יותר (וכאן אני עלולה לאבד כשני שלישים מהקוראים המערביים), ולטעון כי עצם בנייתן של מדינות הלאום המודרניות מפרה עקרונות דמוקרטיים, משום שאינה מאפשרת הכרה הדדית אמיתית בין אומות. כתוצאה מכך, זכות ההגדרה העצמית מוקרבת לעתים קרובות ואין ייצוג אמיתי לכל האוכלוסייה בתוך המדינות.

מערכת בלתי-מושלמת יכולה לתפקד גם אם אינה דמוקרטית לחלוטין, אך ב-16 החודשים האחרונים קבוצה קטנה של מדינות השתמשה לרעה בכל היבט של השיטה המולטי-לטרלית – נורמטיבי, הומניטרי או פוליטי – כדי להעניק חסינות למדינה אחת.

לכן אנו רואים רמות חסרות-תקדים של הפחדה, הטרדה ופעולות ענישה – לא רק נגד יחידים, אלא נגד מדינות החברות באו"ם. קחו לדוגמא את הלחץ המופעל על דרום אפריקה. זו הפחדה בסגנון המאפיה, ואסור להשלים איתה.

ממשלת ישראל תוקפת ללא הרף את מוסדות האו"ם ואת הממשלות האירופאיות המבקרות את פעולותיה בעזה ובגדה המערבית. מה דעתך על כך?

הרטוריקה של ישראל כלפי האו"ם היא ייחודית, במיוחד לאור חריפותה בשנים האחרונות. היסטורית, אפילו בתקופת ממשלותיו הקודמות של נתניהו, ישראל שמרה על מידה של זהירות דיפלומטית. עם זאת, בשני העשורים האחרונים גישה זו עברה שינוי דרמטי והפכה להיות יותר לעומתית, עוינת ולפרקים ממש תוקפנית. שינוי זה ניכר בשפתם של השגרירים הישראליים האחרונים, המשקפת מגמה רחבה יותר של סנטימנט אנטי-או"ם.

ראוי לציין כי רטוריקה אגרסיבית זו השפיעה על מדינות אחרות, ובראשן ארה"ב – אשר השיח הנוכחי שלה ביחס לאו"ם משקף את גישתה של ישראל. אפילו בארצי, איטליה, בה קואליציית הימין הקיצוני הנוכחית נוקטת שפה עוינת כלפי האו"ם, יש רטוריקה המזכירה סנטימנטים פשיסטיים מהעבר, שאמורים להיות אסורים מבחינה חוקתית.

האם רטוריקה זו משפיעה על האופן בו את מתקבלת כנציגת האו"ם בידי גורמים פוליטיים באירופה?

באופן כללי, אני עדיין מתקבלת באופן חיובי באירופה. באירלנד ובספרד תמיד זכיתי בקבלת פנים חמה. אפילו בגרמניה, למרות בעיות לוגיסטיות שמנעו קיום פגישות בתקופת הבחירות, קיימתי פגישות כנות ומשמעותיות, לרבות שיחה מלב אל לב עם שרת החוץ ובכירים נוספים. עם זאת, גרמניה מציבה אתגרים ייחודיים – במיוחד בנוגע לכוחה הגובר ולאוטונומיה של המשטרה, שמעוררת דאגה עמוקה.

בהולנד זכיתי בקבלת פנים מורכבת יותר בתחילה. בסופו של דבר גם שם הביקור הסתיים באופן חיובי, עם פגישה מועילה עם הפרלמנט ההולנדי. מעניין לציין כי הביקורת החריפה ביותר הגיעה מצד קבוצות נוצריות-ציוניות ופרו-ישראליות. אלה קולות חזקים ומשפיעים, אך הם אינם משקפים את המצב באירופה בכללותו.

מה דעתך על שיתוף הפעולה הגובר בין ממשלת ישראל לבין מפלגות ימין קיצוני באירופה?

ישנם תקדימים היסטוריים – היו במחצית הראשונה של המאה ה-20 מנהיגים ציוניים שניסו לשתף פעולה עם משטרים פשיסטיים. אינני מומחית בתחום, אך אני מזהה שתי תופעות קשורות.

תופעה אחת היא התפתחות רעיונית בתוך הציונות, שתמיד הכילה יסודות של עליונות אתנית, גזעית ודתית. השנייה היא עלייה של תנועות ימין קיצוניות במערב. כוחות אלה חולקים אמונה בהיררכיה גזעית ודחייה של רב-תרבותיות. זהו המכנה המשותף כיום לציונות ולימין הקיצוני באירופה.

בעוד ישראל תוקפת את מוסדות האו"ם, קבוצות פרו-פלסטיניות שאימצו את ההשקפה הדה-קולוניאלית טוענות כי עצם חברותה של ישראל במערכת המשפט הבינלאומית תורמת לנורמליזציה של יחסה לפלסטינים. מה דעתך על טענות אלה?

למערכת הבינלאומית עצמה יש שורשים קולוניאליים. זה לא קשור רק לישראל – כמה מדינות, כולל אוסטרליה וקנדה, הן תוצר של קולוניאליזם התיישבותי. בהתבסס על ההיגיון שמטיל ספק בלגיטימיות של ישראל, גם מדינות אלה ייחשפו לביקורת דומה. אך זו השקפה מאוד אידיאליסטית. לפי השקפה ריאליסטית יותר, המערכת הבינלאומית זקוקה לתיקונים זהירים יותר.

אישית, אינני קוראת לפירוקה של מדינת ישראל רק משום שנוסדה כיישות קולוניאלית התיישבותית. עם זאת, אני מצפה מישראל לנהוג באחריות ולהכיר בעוולות ההיסטוריים שיצרה. הקמת ישראל בשנים 1949-1947 היא בלתי-הפיכה, אך הסוגייה הבלתי-פתורה של הפליטים הפלסטיניים עודנה קריטית. כל עוד בעיית הפליטים לא נפתרה, ישראל תוסיף להתמודד עם מורשת היסטורית זו. כמובן, לישראל אין שום זכות להרחיב את שטחה ל-22 האחוזים הנותרים של האדמות הפלסטיניות.

סוגיה זו מביאה אותנו לנושא חשוב נוסף: הפער בין סדר היום של פעילים פרו-פלסטינים בזירה הבינלאומית לבין סדר היום שמקדמים גורמים בשטח – וגם את, בתפקידך מטעם האו"ם. לעתים קרובות, פעילים בזירה הבינלאומית מאמצים גישה של "הכל או כלום", בטענה כי צדק לפלסטינים יושג רק עם פירוקה של ישראל. לעומת זאת, גורמים מקומיים והאו"ם עדיין דבקים בפתרון שתי המדינות. כיצד ניתן ליישב בין שתי הגישות?

זהו דיון מעניין, ואני סבורה שיש ערך בקיומו. אני מבינה כי ההשקפות של אנשים החיים תחת דיכוי שונות בין אדם לחברו, וכי הבדלים אלה מובילים לעתים למחלוקות בין קבוצות השותפות באותם מאבקים. במגעים שלי עם קבוצות פלסטיניות אני מדגישה לעתים קרובות את הטענה הבאה: האם זה באמת הזמן הנכון להתווכח עם בעלי ברית שמתנגדים לכיבוש, לרצח עם ולאפרטהייד, רק משום שעמדתם ביחס לישראל אינה זהה לגמרי לעמדתנו?

עלינו להכיר גם במורכבות של תגובות אנושיות לטראומה ולאלימות. למרות תמיכתי האיתנה במאבק בדרכי שלום ובכיבוד החוק הבינלאומי, אני מכירה בכך שהפרספקטיבה שלי הייתה עשויה להיות שונה לו משפחתי הייתה מושפעת.

שיח כזה עלול לגרום חוסר-נוחות לישראלים, אך חוסר הנוחות הזה מתפתח בדיוק משום שהחוק הבינלאומי הופר. אי אפשר ליישם את החוק הבינלאומי באופן סלקטיבי או להתעלם מחלקים ממנו. לו עוולות כאלה היו פוגעות במשפחתי באופן ישיר, ייתכן שגם אני הייתי מגיבה בזעם.

ביחס לפתרונות פרקטיים, תמיד שמרתי על פתיחות – אפילו כלפי מתנחלים בשטחים הכבושים, שמייצגים את אחת ההפרות הברורות ביותר של החוק הבינלאומי וזכויות האדם. אם יהיו שתי מדינות, מתנחלים שרוצים להישאר יוכלו להמשיך לחיות בשלום כשוכרים, בתנאי שיכבדו את החוק הפלסטיני ויכירו בנזק שגרמו לפלסטינים. עם זאת, בסופו של דבר החלטה זו היא בידי הפלסטינים עצמם, ולא בידי זרים כמוני.

אני חושבת שפשרה המבוססת על החוק הבינלאומי היא בהחלט טובה יותר מפשרה המפרה אותו, כפי שהדגים תהליך אוסלו.

רצינו להעמיק בסוגיית הנורמליזציה ובמשמעותה לקבוצות פרו-פלסטיניות רבות. לאחרונה, לאחר זכייתו של הסרט הדוקומנטרי "אין ארץ אחרת" באוסקר, ראינו תגובה חריפה מצד קהילת התמיכה הפרו-פלסטינית הבינלאומית (PACBI). הקהילה פרסמה הצהרה המגנה את הסרט כפרויקט התורם לנורמליזציה, למרות שיובל אברהם, אחד מיוצריו, יוצא בגלוי נגד פעולותיה של ישראל בעזה, נגד הטיהור האתני ונגד האפרטהייד. הגינוי של הסרט נראה מנותק ממה שניתן להשיג בשטח, כפי שטענו כמה קבוצות ואינדיבידואלים פלסטינים הפועלים בפלסטין. מה דעתך על המתח הזה?

נתקלתי בסוגייה הזו בעצמי ובתחילה התקשיתי להבין אותה. לכן שאלתי שאלות וביקשתי הבהרות: "מדוע ההתנגדות החזקה כל כך לנורמליזציה?" עם הזמן, הבנתי כי נורמליזציה היא תהליך שהפלסטינים והישראלים עצמם צריכים להוביל בעצם – אני לא הסמכות כאן.

אני חושבת שרבים במערב לא מבינים באמת מה משמעות הנורמליזציה עבור פלסטינים. זו בדיוק הסיבה לכך שתנועת ה-BDS מדגישה את "הדה-קולוניזציה של התודעה". גישה זו מתייחסת למנטליות בה נתקלתי בקרב פלסטינים רבים, מין אינסטינקט הישרדותי שאומר: "כל עוד הם מאפשרים לי לחיות, כל עוד ילדי וביתי בטוחים, אני מסוגל לשרוד דיכוי". BDS אינו שופט את העמדה הזו, אך קורא לפלסטינים לא לנרמל את האכזריות של הכיבוש, הדיכוי והאפרטהייד. הוא קורא להם לא לעצום עין, משום שהפניית המבט מאפשרת לעוול להמשיך. קבלת הדיכוי משמעותה ויתור על הצדק לחלוטין – זה מה שב-BDS טוען, ולמדתי להבין ולהעריך את העמדה הזו עמוקות.

ביחס ל"אין ארץ אחרת", יש לי כבוד רב ליוצרי הסרט ולכוונותיהם. כן, יובל אמר כמה דברים בעיתיים בסערה הרגשית שבעקבות 7 באוקטובר, אבל מי לא? גם אני אמרתי כמה דברים שאני מתחרטת עליהם, לפני שידעתי טוב יותר. לדוגמא, בתחילה האמנתי לדיווחים לא-מאומתים כמו נרטיב "התינוקות כרותי הראש" פשוט משום שעיתונאים טענו שראו זאת. כולם דיברו על זה – למה שמישהו יטיל בכך ספק מלכתחילה? חשוב לציין כי תגובתו של יובל עוצבה בידי אבל אישי; הוא איבד חברים ובני משפחה. מי אנחנו שנשפוט את תגובתו המיידית לטרגדיה?

עלינו להבין גם את הפרספקטיבה של יובל כישראלי, כמי שמתנגד באופן נוקב לחמאס. אני מודעת לכך שפלסטינים רבים רואים בחמאס גורם בעייתי מבחינה פוליטית, או אפילו פגום באופן יסודי. אך כל עוד חמאס מייצג את ההתנגדות ודרישה לכבוד פלסטיני, הוא ימשיך לזכות בתמיכה – בין אם בתור חמאס או תחת שם אחר.

ביחס לביקורת על נורמליזציה, אני סבורה כי הדיון בנושא הוא בעל ערך. ראוי לציין כי תנועת BDS לא קראה לחרם על "אין ארץ אחרת" – היא רק הצביעה על כך שהסרט מומן באופן חלקי בידי המדינה הישראלית, ולכן קשור באופן בלתי-נמנע למערכת בעייתית. אישית, אני מאמינה שהדיונים הפנימיים המתמשכים עזרו ל-BDS להתבגר ולהפוך לפחות נוקשה עם השנים. לדוגמא, ביקרו אותי כ"נורמליזטורית" על תמיכתי באדם, היוצר של הסרט הדוקומנטרי המצוין H2. בחרתי לעשות זאת למרות הביקורת, בדיוק משום שאינני מחויבת לקו האנטי-נורמליזציה הנוקשה. אף על פי כן, אני מכבדת מאוד את BDS כקואליציה רחבה של החברה האזרחית הפלסטינית, ואכפת לי מהפרספקטיבה של התנועה.

בהקשר זה, הנחיות האנטי-נורמליזציה של BDS מתנגדות למגעים עם ישויות או יחידים ישראלים שאינם מאמצים את הרטוריקה המדויקת של התנועה, בשל יחסי הכוח הא-סימטריים הטבועים מראש במפגשים כאלה. לטענת המבקרים, עשורים של מפגשים כאלה לא עצרו את הדיכוי של העם הפלסטיני. לעומת זאת, יש הטוענים כי מגעים אישיים כאלה עשויים לאתגר דעות קדומות, להביא להומניזציה של שני הצדדים ולקדם גישות פרגמטיות. כיצד יכולה אסטרטגיה פוליטית לשלב בין התנגדות לנורמליזציה לבין המציאות המורכבת הזו, בה אינטראקציה אישית היא אחת הדרכים היחידות לשינוי פוליטי משמעותי?

בסך הכל, אני חושבת ש-BDS היא תנועה שהעניקה יותר נראות ויותר כוח להתנגדות – התנגדות כצד המשלים להישרדות. היא עזרה למאבק לא להפוך לשקוף, לא להיעלם מסדר היום הפוליטי. כמובן, רבים תרמו לכך – ארגוני זכויות אדם פלסטיניים, האו"ם, ופעילים ברמה הלאומית. מה שטוב ב-BDS וב-PACBI הוא השילוב בין הגורמים הללו.

לכן, במידה רבה BDS מייצגת את כולם. ברור, התנועה לא מושלמת – אבל מי כן? היא הייתה מאוד יסודית בניסוח כללים קשיחים – וכן, הם אכן קשיחים. אבל התנועה התמודדה עם הצורך להתוות כיוון ברור מתוך הכאוס ששרר קודם. אני לא מסכימה עם 100% מעמדות BDS, אבל אני לא פלסטינית – לכן כל מה שאומר בנושא הוא משני. מה שחשוב הוא שאני מדברת איתם, בגלל שאני מעוניינת להבין מה הם חושבים ומה הם אומרים לפלסטינים.

אפשר להתווכח איתם. אבל פלסטינים העושים זאת צריכים להיות בעלי תודעה דה-קולוניאלית בעצמם. למרבה הצער, יש משהו טבוע בחברה הישראלית שלא מאפשר לישראלי הממוצע להכיר בפלסטינים או במצבם. כאילו עצם קיומו של העם הפלסטיני הוא עדות לחטא הקדמון של ישראל.

אני רואה זאת כך: ישראל נוסדה בעקבות השואה. אך יהודים רבים לא היו קורבנות השואה – כמו הקהילות היהודיות בעולם הערבי, שהיו להן קשרים עמוקים וחיבור רגשי לארצותיהן. הקמתה של ישראל הייתה פוגענית גם כלפיהן. היא לא פגעה רק בפלסטינים, אלא קטעה את מערכת היחסים בין היהדות לעולם הערבי. לכן אני מאמינה בצורך לשמוע קולות שונים ולהתחשב בנקודות מבט שונות. זו הנקודה אותה אני מבקשת להדגיש: כל עוד אנשים מתעלמים מהמציאות עמה הם מתמודדים, שום דבר לא ישתנה. פלסטינים שמקיימים קשרים עם ישראלים צריכים לנסות לחנך אותם, אם האחרונים אינם בקיאים בהיסטוריה הפלסטינית – והרוב הגדול אינם. בדומה לכך, עמידה סולידרית לצד הפלסטינים אינה אקט של צדקה מצד ישראלים. זה לא מעשה גבורה. זה פשוט הדבר הצודק.

התקופה הנוכחית היא רגע של התפכחות עבור רבים…

עלי להודות שעד פברואר 2023 לא חשבתי ברצינות על הרעיון כי מתבצע רצח עם. אפילו כאשר חוקרים ישראלים כמו רז סגל הפצירו בי להעמיק בנושא, היססתי. בלימודי משפטים, רצח עם נחשב לתחום נישתי – או שאת מתמחה בו, או שהידע שלך בו שטחי בלבד.

אך באוקטובר 2023 נאלצתי להתמודד עם הבעיה. בתחילה, סירבתי לחתום על הצהרות המזהירות מפני רצח עם. אז, אחד הקולגות שלי הפציר בי לקרוא עוד על ג'נוסייד ועל הגדרתו. כשעשיתי זאת, וקראתי את למקין [המשפטן שטבע את המונח ג'נוסייד – ת"א] לצד חוקרים כמו ויליאם שאבאס, דירק מוזס ומרטין שו, ראיתי הכל.

הרגע הזה יכול להיות רגע של התעוררות גם עבור הישראלים. עדיין יש לי תקווה – תקווה שהישראלים יכירו ביום מן הימים במה שמתרחש, משום שרבים מהם אינם רואים זאת. ישראלים רבים אינם מודעים לפשעים שנעשים בידי ממשלתם, בשמם. לכן אני פועלת ממקום של חמלה כלפיהם.

למרות שאני בטוחה כי הכיבוש ומדיניות העליונות יגיעו אל קצם בסופו של דבר, אני דואגת מאוד שיהודים ברחבי העולם יסבלו ממעשי נקם ותגמול על מה שישראל עשתה בשם היהדות. גם זו תוצאה מסוכנת של הרגע הנוכחי.