לשמאל דרושים השקפת עולם אוניברסלית וחזון פוליטי משותף – לא אוסף של זהויות
יש לאהוב את "האחר" ולהכיר באנושיותו כדומה לנו, ולא כשונה ונבדל במהותו
בסקירה שפרסמה נועה לוי על הכנס שנערך בגדה השמאלית תחת הכותרת "טראומה קולקטיבית ובניה של שלום" ("זו הדרך", 15.2) צוטטה נסרין מורקוס, שאמרה: "נחוצה הכרה, כדי שנוכל להתחיל לחשוב על החלמת הפצע. כשמתחילים לגלות אמפתיה לכאב ולטראומה של הצד השני – אזי מתחילים לבנות עתיד משותף. גם אנחנו הפלסטינים – וגם אתם. זה לא עניין חד-צדדי".
כמו כן צוטטה הפסיכותרפיסטית מנאל אבו חק, שאמרה: "בשיח עם הציבור הציוני בולטת דרישה להכרה חד-כיוונית – הפלסטיני צריך להכיר בטראומה שעברו היהודים", ולדברי לוי: "שני העמים חוו טראומה, שני העמים דורשים הכרה".
אכן, האדם זקוק להכרה כהשתקפות של עצמו בזולת ומימושו. בפרפרזה של האמירה היהודית, הכרה פירושה הגילוי של "רעך כמוך" ושל "עצמך כמוהו". כלומר, ההכרה היא לא בשוני ובייחוד של "האחר", אלא דווקא הגילוי של אנושיותו השווה. בלשונו של הפילוסוף אלכסנדר קוז'ב, לאחר שנכנע לאדון, משיג העבד את אנושיותו באמצעות העבודה וזוכה מחדש בהכרתו כ"אדון" כמוהו. לפיכך, בניסיון ל-"בניית שלום" לא מספיק "לגלות אמפתיה לכאב ולטראומה של הצד השני", אלא נחוצה השקפת עולם אוניברסלית ואידאה פוליטית משותפת המאחדת את שני הצדדים.
בלשונו של רבאח חלבי על אפשרות המפגש בין יהודים וערבים: "המהלכים הפוליטיים יותר מכל, הם אשר קובעים את המציאות". יתר על כן, הקושי עם השיח הציוני הוא לא רק "הכרה חד-כיוונית" והתעלמות מהפלסטינים, אלא גם ובעיקר המנטרה בדבר אותה ישות לאומית המכונה "עם ישראל" כפי שהיה מעודו כמות שהוא. אחרי מאה שנות סכסוך, מה שנדרש הוא לא "העלאה באוב" של טראומות העבר, אלא הכרה הדדית בהוויה הישראלית-פלסטינית המשותפת של כל תושבי הארץ ללא הבדל של מוצא, לשון ודת.
לאהוב את המשותף, לא את השונה
בהמשך הכתבה אוזכרו דבריו של עומר אלעד מפרויקט גילה להעצמה טרנסית. לדעתו, "אין להסתפק בהכרה בטראומות ובקבלת האחר לתוך השיח – את השונה והאחר יש לאהוב ולראות את היתרון שבקיומו להעשרת ולגיוון השיח". נראה שאלעד מבקש מאתנו לקבל ולאהוב את "השונה והאחר" לא כשלילה של הדה-הומניזציה ושילובו של "האחר" בחברה, אלא דווקא כדרך לשמר את "הגיוון" והייחוד שלו.
אולם מהם קבלה ואהבה אם לא הכרה באנושיותו של "האחר"; לא כישות זרה, אלא כאדם "כמוך". כך, גם לפי מרקס הצעיר, "כל אחת מהתייחסויותיך אל האדם חייבת להיות ביטוי מוגדר של חייך. אם אהבתך אינה יוצרת את האהבה שכנגד הרי שאהבתך היא חסרת אונים, בישת מזל ואתה נשאר עם עצמך בלבד". פירושו של דבר, שכדי לזכות בקבלתה ובאהבתה של החברה צריך האדם להדגיש לא את הפן האחר והשונה, אלא דווקא את היסוד האנושי השווה הקושר אותו לחברה. התביעה למידה של סובלנות ושל קבלת "השונה והאחר" היא ללא ספק "מידה טובה" ורצויה. אך קיומה ההרמוני של החברה וניהולה הראוי מחייב, כמו בתזמורת, ידיעה מסוימת של היצירה המוסיקלית מצדם של הנגנים ובעיקר יד מכוונת מצדו של המנצח. מצב עניינים זה מנוגד ניגוד גמור לשיח הזהותני הרלטיביסטי לפיו "אמת וצדק" אינם אלא נוהג חברתי, וכל התרבויות והאמונות שוות בתפיסת האמת שלהן. שיח זה מייתר את הנאורות ומבקר אותה.
מגדל בבל אתני-תרבותי
נראה אפוא כי הבקשה של אלעד היא ביסודה הטענה הזהותנית לפיה הייחוד האתני-תרבותי-מגדרי המצוי קודם בזמן ובחשיבות למדינת האזרחים הרפובליקאית. במילים אחרות, התביעה הפרטיקולרית לקבלה ולאהבה חד-צדדית מצידה של החברה היא היפוכה של הטענה הפוליטית הרדיקלית של השמאל, לפיה איש הרוח שוחר הצדק אמור לאהוב את מוצאו ועדתו לאורה של אידיאה כלל אנושית. במקום זאת, דוברי התקינות הפוליטית בוחרים דווקא לקדש את הפרטיקולריזם העדתי והמגדרי, וכל חוכמתם מסתכמת בניסיון לקונספטואליזציה ולאידיאליזציה של הזהות האתנית-תרבותית המצויה.
אלא שהתביעה הפרטיקולרית להכרה אינה אלא המשכו של המצוי. לנו "השמאלנים" לא נותר אלא לקנא ביכולתם של אותם דוברים להלל ולפאר את מה שהאדם החי, הבשר ודם מממש למעשה באופן בלתי אמצעי בביתו ובשכונתו.
אולם, הטרגי-קומי כאן באמת הוא עצם העיסוק בריבוי הקבוצות וב"גיוון השיח", במקום לראות שמה שנדרש הוא פיתוח תודעה לאומית ישראלית אחרת – כזו שמכלילה בתוכה את הפלסטינים וכל תושבי הארץ ללא הבדל מוצא, דת ומגדר, והפסקת טיפוחה של התודעה הלאומית היהודית האקסקלוסיבית, הכפויה כמעין מיטת סדום על המציאות.
קשה אפוא שלא לראות יסוד שמרני בניסיון לפרק את הלאומיות הפוליטית ולהסתפק במגדל בבל אתני-תרבותי לאחר "הנפילה". הריבוי הרב-תרבותי כתכלית לשמו, ללא אידאה חברתית והשקפת עולם אוניברסלית, איננו אלא ברירת מחדל או אשליה ניאו-רומנטית. אלה משמשים, כפי שמסביר מרקס במקרה הגרמני, באותה עת מפלט ופיצוי על העדר אמנסיפציה פוליטית-חברתית אמיתית.
למאמר של נועה לוי:
אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il