סדרת המו"לים ששודרה בערוץ כאן של התאגיד הציבורי: הון, עיתון ושלטון

שר התקשורת, שלמה קרעי, מתעב תקשורת חופשית ועושה כל העולה בידו כדי להיאבק בה, בין השאר באמצעות הפסקת פרסומים ממשלתיים ב"הארץ" והצעות חוק לסגירת תאגיד השידור הציבורי הפופולרי וגל"צ. קרעי אף הגדיל עשות ואמר בכנסת: "הליכוד דואג לחופש הביטוי, מעולם לא ניסה לסגור ערוץ תקשורת – לא את 'ישראל היום', לא את ערוץ 14". אהה, הוא לא סגר את השופרות של ממשלת הימין. אגב, שידורי "אל-ג'זירה" כן נאסרו בישראל.

מסקר חדש של החוקרים גייל טלשיר, נמרוד ניר ואסא שפיר מאוניברסיטאות תל-אביב והעברית, עולה כי כאן 11 הוא כלי התקשורת המהימן ביותר בעיני הציבור. לא פלא כי נתניהו, קרעי ואנשיהם פועלים לסגירתו – עבורם זו ממש סכנה לשלטונו של ביבי.

בסרט התיעודי "תיקי ביבי" שנאסר להקרנה בארץ, מסביר העיתונאי רביב דרוקר את האובססיביות של משפחת נתניהו לתקשורת עוד מימי כהונתו הראשונה של ראש הממשלה בשנת 1996. הצורך בסיקור חיובי אצלו אינסופי וכל בדל של ביקורתיות מעורר חמת זעם בלתי נשלטת ותוכניות לריסוק התקשורת החופשית בעתיד. עדותו של נתניהו בשבוע שעבר, במהלך המשפט המתנהל נגדו, מאשרת טענות אלה.

חופש ביטוי בערבון מוגבל

חופש הביטוי וחופש העיתונות היו מעורערים בישראל עוד מימיה הראשונים. מעידים על כך איסורי הופעתם בשנות ה-50 של "קול העם" ו"אל-אתיחאד" הקומוניסטיים. לעומת זאת, כפי שעולה מהסדרה החדשה של עמרי אסנהיים ששודרה לאחרונה בערוץ "כאן" – "המו"לים", המוציאים לאור של העיתונים הגדולים, משפחת מוזס ("ידיעות אחרונות") ומשפחת נמרודי ("מעריב") אכלו מכף ידו של השלטון ונמנעו מלבקרו. בעל ההון האמריקאי שלדון אדלסון ועיתונו "ישראל היום" היו ונותרו עליית מדרגה: עיתון שהוקם בידי השלטון הימין כדי לפאר את נתניהו ועשייתו.

מצפייה בפרקי הסדרה עולה, כי העורכים המיתולוגיים דב יודקובסקי ("ידיעות אחרונות") ואריה דיסנצ'יק ("מעריב") נהגו להיפגש עם ראשי הממשלה ולקבל מהם תדרוכים. העורכים אף "אתרגו" את השלטונות כדי לשמר את מערכת היחסים ששכרה בצידה. ירידתם של שני העיתונים הוותיקים מגדולתם לאחר פרשת האזנות הסתר ההדדיות ופרשת מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס (תיק 2000 במסכת התביעות נגד נתניהו), פינתה מקום לכלי תקשורת המשדרים את תעמולת הממשל כמו ערוץ 14 שבשליטת בעל ההון יצחק מירלשוילי.

מהסדרה עולה, כי למרות הערוץ הישיר שהיה קיים בין "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לשלטון, הם נהגו לפרסם גם כתבות ותחקירים שהעלו ניחוחות ביקורתיים. התערבות המו"לים נגעה בעיקרה לממשלה ולקשריה עמם. באותה עת, היומון "הארץ" והשבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי היו סמן ביקורתי שהרגיז לא פעם את השלטונות.

על משבר התקשורת

עלייתם של כלי תקשורת המחוברים בעבותותיהם לשלטון מאפיינת את ממשלות נתניהו ובעלי ההון השורצים סביבו. תיבות התהודה שנוצרו ברשתות החברתיות בשנים האחרונות הן הקרקע עליה צמחו ערוצי התקשורת הפופוליסטים-לאומנים החדשים המשדרים תעמולה גסה ובוטה יותר מאי פעם. ניתן רק לדמיין, כיצד הייתה מסוקרת המלחמה בעזה, להוציא כלי תקשורת ביקורתיים כמו "זו הדרך", "אל-אתיחאד" ו"שיחה מקומית", אילו כלי תקשורת מרכזיים היו שומרים על עצמאותם מול השלטונות והצנזורה הצבאית.

לאחרונה נערכה במועדון הגדה השמאלית שיחה עם העיתונאי אורן פרסיקו מעורכי האתר העין השביעית בנושא: "משבר התקשורת היום: התקשורת בידי הפשיזם, הפופוליזם וההון". לדברי פרסיקו למשבר התקשורת יש שורשים עמוקים באי-ההפרדה השוררת בין השלטון לתקשורת. בכל הסקרים האחרונים עולה כי הציבור ברובו תומך בעסקת חטופים ובסיום המלחמה בעזה, אך הקול הזה כמעט שאינו נשמע בשלושת הערוצים המרכזיים המצנזרים את עצמם לדעת. ובכל זאת, שני הערוצים המסחריים, 12 ו-13, נתונים למתקפה בוטה מצד תומכי הממשלה. ערוצים אלה פועלים בראש ובראשונה כדי למקסם את רווחיהם ולחזק את השפעתם של בעליהם על השלטון.

על פי נתונים עדכניים של מדד חופש התקשורת העולמי, צנחה ישראל ממקום 88 ב-2019 למקום 101 ב-2024. המדד בוחן פלורליזם של רעיונות, צנזורה עצמית, מסגרת חוקית, שקיפות ושימוש לרעה בכוח התקשורתי. ישראל רשמה הדרדרות גורפת בכל המדדים. הסדרה החדשה "המו"לים" היא כל מה שתקשורת ציבורית ואיכותית צריכה לשאוף להיות: בועטת, רלוונטית, מעניינת וביקורתית. חיוני לשמור על תאגיד השידור הציבורי מניסיון דריסתו בידי ממשלת הימין. זו פועלת בשיטתיות במטרה להפקיע מידי מהציבור כלי תקשורת חשוב הזה.

עוד בנושא:

https://zoha.org.il/134324