הרס עזה לא החל ב-7 באוקטובר

מלחמת תבערה משתוללת כבר יותר משנה במזרח התיכון. היא גרמה הרס בל-יתואר ברצועת עזה, התרחבה לגדה המערבית, לצפון ישראל וללבנון, וכעת מאיימת להתפתח למלחמה אזורית.  מלחמה זו מונעת בידי ממשלת ישראל הנחושה לפגוע בכל מי שהיא רואה כאויביה.

במדיניותה זו היא זוכה בתמיכה בלתי-מסויגת של ארה"ב אשר מתפקדת כנדבנית וכספקית הנשק הראשית שלה. בעוד שמלחמה זו זוכה בדיווח רב בתקשורת, הנסיבות שהובילו אליה מושמטות מהדיון או נשכחות. הכוונה למתקפה – הסמויה מן העין – של ישראל על העם הפלסטיני אשר נמשכת כבר עשרות שנים.

עבור רוב הישראלים, בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר 2023 שרר סטטוס-קוו נסבל או אפילו רצוי. תמר הרמן, חוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, תיארה את המצב בישראל באומרה: "ההתנחלויות והיחסים עם הפלסטינים לא היו על השולחן כבר שנים", והוסיפה: "הפלסטינים כמעט ולא תפסו את תשומת לבם של יהודים ישראלים". עובדת קיומה של בעיה פלסטינית, בישראל גופא ובשטחים בהם ישראל שולטת, הועלמה ונשכחה בהדרגה.

כדי לסבר את האוזן נציין, כי דוחות נחרצים של ארגוני זכויות אדם, כגון אמנסטי אינטרנשיונל, משמר זכויות האדם ובצלם, שפורסמו בשנים 2021 ו-2022, תיארו את ישראל כמדינת אפרטהייד. כצפוי, גורמי ממשל ישראלים פטרו דוחות ביקורתיים אלו, וקודמים להם, בטענות שאלה ניסיונות אנטישמיים לדה-לגיטימציה של ישראל.

באותה תקופה, שגשגה הכלכלה הישראלית לאחר שצלחה את הקורונה בהצלחה גדולה יותר מרוב המדינות המערביות: קצב צמיחת התמ"ג של ישראל בשלוש השנים שקדמו לשנת 2023, היה גבוה יותר מזה של ארה"ב ומזה של האיחוד האירופי. בנוסף, הפכה ישראל יעד תיירות פופולרי: מספר המבקרים בשנת 2019 הגיע ל-4.9 מיליון, ואילו מספר המבקרים בתשעת החודשים הראשונים של 2023 הגיע ל-2.5 מיליון.

אשליית "הכל בסדר"

במקביל, ממשלות ערביות שהיו עוינות לישראל בעבר נראו כמשלימות עמה ואפילו מקדמות בברכה את התחזקותה, שכן ישראל נתפסת במידה רבה כראש גשר להשפעה אמריקאית במזרח הים התיכון. לבד מדברי ביקורת הצהרתיים, שנאמרו מדי פעם כדי להרגיע רגשות פרו-פלסטיניים בקרב ההמונים בארצם, נראה היה כי שליטים ערבים אוטוקרטיים עומדים בתור לחתימה על הסכמים עם ישראל, כשהם מלווים בעידוד ובברכה של ארה"ב. אחת התוצאות המפתיעות של הסכמי אברהם, שתווכו בחסות אמריקאית בסוף 2020, היה זרם של תיירים ויזמים ישראלים למדינות המפרץ הפרסי העשירות.

ישראלים שהלכו שולל אחר האשליה לפיה "הכל בסדר", חיו בימים לפני 7 באוקטובר בעולם מדומיין שבו הפלסטינים אינם קיימים, או למצער אינם נראים. אלה שעדיין הוטרדו עקב הבעיה הפלסטינית, התנחמו באשליה שהיא ניתנת להכלה לנצח. אשליה זו קידם ראש הממשלה נתניהו, שבין יתר פעולותיו הנכלוליות השקיע את זמנו בחיזוק החמאס מול ונגד הרשות הפלסטינית, כדי לשמור על פירוד ביניהם ולמנוע אחדות פלסטינית.

גם כאשר "הרפורמה המשטרית", שהשיקה ממשלת ישראל בינואר 2023, נתקלה בהתנגדות ציבורית ניכרת, שנפרשה על מרבית הקשת הפוליטית הישראלית מן השמאל ועד לחלק ניכר מהימין, הזרם המרכזי של אופוזיציה זו לא הכיר בקשר שבין הרפורמה לבין דיכוי הפלסטינים תחת שלטון ישראל.

אך מה עם הפלסטינים עצמם: מה היה האופק שלהם בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר 2023? עבורם, מה ששרר לפני 7 באוקטובר היה רחוק מאוד מסטטוס קוו נסבל: עבור אלה החיים בישראל, המשמעות הייתה המשך האפליה וההדרה; עבור אלה שגרים בגדה המערבית, המשמעות הייתה המשך הכפיפות לדיכוי שרירותי, להשפלה ולסכנה להיהרג או להיפצע במהלך פעילות צה"לית כלשהי; עבור אלה שהתגוררו בעזה, המשמעות הייתה – המשך שהייה בכלא דה-פקטו ללא הגבלת זמן וללא תקווה לשחרור.

סטטוס קוו בלתי נסבל

בישראל עצמה המשיכו הפלסטינים לסבול מרמות גוברות של אפליה מוסדית ישירה ועקיפה, והתמודדו עם גזענות גואה. אמנם היו פלסטינים שהצליחו לשפר את תנאי חייהם, נגד כל הסיכויים, אך הם היו עדיין מודרים ממרכז החברה הישראלית, במיוחד בספרה הפוליטית. הדרה זו באה לידי ביטוי בולט בחוק יסוד: הלאום משנת 2018, הקובע כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית"; וכן כי "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי".

בגדה המערבית, הסכנה הגדולה ביותר שאיימה על הקיום הפלסטיני הייתה ההתרחבות הבלתי-פוסקת של ההתנחלויות והחומה שנבנתה כדי להגן עליהם. שגרת יומם של הפלסטינים הוכפפה ל"אמצעיי ביטחון" אכזריים ומשפילים של כוחות הכיבוש הישראלי, וזאת במטרה למרר את חייהם. אמצעים אלה כללו עוצר, מציאות של "נזק סביבתי" בדמות חיסולים ממוקדים, מעצרים מנהליים, מחסומים, מניעת אספקת דלק ומזון, הריסות בתים, תפיסות קרקע, כבישים "עוקפים" לישראלים בלבד, ועוד. בעוד שהתנאים האלה התהוו במשך עשרות שנים, הם הפכו פוגעניים ומאיימים יותר תחת ממשלת נתניהו הנוכחית, שהוקמה בסוף שנת 2022 בשיתוף שרים מהימין קיצוני השטופים בגזענות גלויה.

אשר לעזה, כדברי הסוציולוג ברוך קימרלינג ז"ל, היא הפכה "מחנה הריכוז הגדול ביותר בהיסטוריה". ראוי לציין שהוא אמר את הדברים הללו בשנת 2003, כאשר עזה עדיין לא הייתה נצורה לחלוטין. אך כעבור ארבע שנים, כאשר חמאס השתלט על רצועת עזה, הוטל מצור מוחלט על הרצועה שהפכה מובלעת. בגיליון עובדות שפורסם בשנת 2018, תיארה מועצת הפליטים הנורבגית את רצועת החוף הצרה הזאת במילים: "הכלא הלא-מקורה הגדול ביותר בעולם". ישראל שימשה כסוהר של הכלא הזה תוך שיתוף פעולה עם מצרים. שתי המדינות נהנו מחסינות בידיעה שנותן החסות האמריקאי יגן עליהם באו"ם ובפורומים בינלאומיים אחרים.

צעדת השיבה הגדולה

במרס 2018 פתחו הפלסטינים בעזה בקמפיין מאורגן שהם כינו "צעדת השיבה הגדולה": הפגנות שבועיות ליד הגדר התוחמת את עזה. החמאס, רשות השלטון בעזה מאז 2007, איפשר למחאה להתקיים מבלי להוביל אותה. המחאה הייתה יוזמה אזרחית לא חמושה, כפי שהובהר בדו"ח של ועדת זכויות האדם של האו"ם דאז (18 במרס 2019).

דרישות הקמפיין היו הפסקת המצור של ישראל על הרצועה וזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, הנצורים ברצועה, לכפרים ולעיירות בשטח ישראל. ישראל דיכאה את ההפגנות הלא-חמושות הללו תוך שימוש חסר מעצורים בכוח קטלני, שהשתקף במספר הנפגעים בדיכוי הזה. על פי דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל ממרס 2019, במהלך 2018 נהרגו יותר מ-195 פלסטינים ויותר מ-28,939 נפצעו, בעוד שבצד הישראלי נהרג חייל אחד וחייל אחד נפצע באופן בינוני.

צעדת השיבה הגדולה התמוססה בסוף שנת 2019, ללא הקלה כלשהי במצב העזתים הנצורים. היא סימנה עוד כישלון של התנגדות פלסטינית בלתי-אלימה. לפלסטינים מבוגרים, באזור ומחוץ לו, הדהדה צעדת השיבה הגדולה את האינתיפאדה הראשונה של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90: היא הייתה מפגן של גבורה ושל התארגנות המחויבת לאי-אלימות, אך למצער גם כישלון.

שלב אחרון והרסני של תהליך בן מאה שנה

כעס עצור שהצטבר במשך שנים רבות, שמקורו במצוקה קיומית ובתחושת השפלה, התפרץ ב-7 באוקטובר 2023. הפיצוץ היה חזוי מראש, אף שצורתו ותזמונו היו בלתי צפויים. ההתפרצות הייתה מעשה של ייאוש יותר מאשר מעשה נקמה: העזתים חוו אותה כפריצה של טבעת החנק והמוות. אירועי אותו יום היו מתועבים ומחרידים, כאשר בעקבות אנשי החמאס חדרו לישראל גם חברי קבוצות אחרות ויחידים. הכאוס שנוצר, בחלקו גם בשל התמוטטות הצבא הישראלי בשטח, הפתיע את הפלסטינים.

ב-10 באוקטובר 2023  כתבה עמירה הס, העיתונאית חדת ההבחנה: "במשך ימים אחדים, חוו הישראלים את מה שהפלסטינים חווים כעניין שבשגרה במשך עשרות שנים". הם חוו מציאות הכוללת: "פלישות צבאיות, מוות, אכזריות, ילדים הרוגים, גופות שנערמות בצדי הדרך, מצור, פחד, חרדה לגורל יקיריהם, שבי, השפלה צורבת. אכן, דיכוי ואי-צדק מתמשך מתפוצצים בזמנים ובמקומות בלתי צפויים".

האירועים בכל יום שלאחר 7 באוקטובר 2023 היו גם הם מתועבים ומחרידים. מתקפת הנגד של הצבא הישראלי בוצעה באופן מתוכנן ושיטתי לפי הנחיות מפורשות של נתניהו ושריו. כבר יותר משנה, ללא שום אופק של סיום, מתחוללת בעזה אורגיה בלתי מבוקרת של אלימות והרס. כך, המשקל הכולל של הפצצות שהוטלו על שני מיליון תושבי עזה כבר עולה על המשקל הכולל של הפצצות שהוטלו על דרזדן, המבורג ולונדון במהלך כל מלחמת העולם השנייה.

זה שלב אחרון, אלים והרסני יותר מכל קודמיו, של תהליך היסטורי ששינה את ההרכב האתני של פלסטין במאה השנה האחרונות. עבור רוב הציבור הישראלי, הדה-הומניזציה של הפלסטינים, שהיא תוצר של אינדוקטרינציה של עשרות שנים, הגיעה לקיצוניות המאפשרת לראות את הרס עזה כדבר צודק ואת הפלסטינים כראויים לכך.

לא ניתן לסכם את הדיון בהיסטוריה של העשורים האחרונים, ושל מה שמתחולל כעת, מבלי להזכיר כי המדיניות האמריקאית במזרח התיכון שילבה ומשלבת תמיכה בלתי מעורערת בישראל והזנחה פטרונית של הפלסטינים. הניתוק המוחלט בין המדיניות האמריקאית למציאות בשטח משתקף במאמר שג'ק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, הגיש לפרסום למגזין Foreign Affairs ב-2 באוקטובר 2023. במאמר זה הוא טען כי המזרח התיכון "לא היה שקט יותר כבר עשרות שנים" וכי "הבאנו להרגעה של המשברים בעזה". מאמר זה מספק תיעוד כתוב ועדות חותכת לקוצר הראות ולאשליות של האחראים למדיניות החוץ האמריקאית.

הגיע הזמן שארה"ב תשנה את מדיניותה ותכריח את ישראל להפסיק את ההשתוללות ההרסנית שלה בעזה, בגדה המערבית ובלבנון; שתיאלץ אותה לפתוח בתהליך מהיר שמטרתו לשחרר את הפלסטינים משלטון הדיכוי הישראלי. יהיה בכך צעד ראשון לקראת פתרון צודק של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ושל שלום אזורי מלא.

המאמר פורסם במקור באתר znetwork