על ההזדמנות שבזיכרון המשותף של ישראלים ופלסטינים

בבוקר 7 באוקטובר אני מתעורר לאינספור פוסטים של חבריי, יקיריי, המקוננים על אהוביהם שנרצחו ביום הנורא הזה לפני שנה. אני רואה את טקס האזכרה ברעים, מקשיב לנאומים, מתבונן בפנים העצובות של הנוכחים שחייהם השתנו לבל היכר. הקמטים שנוספו, השערות שהלבינו, העיניים שהתנפחו מלילות מלאי דמעות וחסרי שינה. הכאב שמתבטא בכל פרט בגוף ובנפש התשושה של האנשים במסך הטלוויזיה גולם בתוכו את הכאב שהחברה הישראלית שלנו שרויה בו כבר שנה. שנה שלצערנו הרב נוכחנו לגלות שמעט בה השתנה.

גם השנה אני לא נמצא בישראל ב-7 באוקטובר. מרגיש רחוק וקרוב גם יחד. רואה מבפנים ומבחוץ את השתלשלות האירועים. מתקשר, מתעדכן, על הטלפון ללא הפסקה, רואה את משדרי החדשות וטקסי הזיכרון. לפני שנה, בחרדה, באימה. השנה, בצער, בכאב. הלכתי השנה לעצרת זיכרון לטבח בה נאם אחי שאיבד חבר קרוב שלו במסיבת הנובה. לקראת סיום האירוע, התחילה להתאסף במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו עצרת זיכרון לקורבנות המלחמה הפלסטינים. מחזה זה של עצרת ׳מתחרה׳ צרם לכמה מהאנשים סביבי. גם בי עברה התחושה שזה היום שלנו לכאוב ולהתאבל, וצר לי שלא עוזבים לנו את היום הזה בשקט.

שאלה עקרונית ביחס לעתיד

במחשבה לאחור אני תוהה אולי יש ערך בכך שהיום הזה יהפוך להיות יום של כולם— ישראלים ופלסטינים יחדיו. לא במרחק כמה מאות מטרים זה מזה, אלא יחד. בעולם המפוצל של המלחמה נדמה אפוא שעצרות הזיכרון לקורבנות הפלסטינים גורעות מהזיכרון של קורבנות טבח 7 באוקטובר. בעולם המפוצל של המלחמה מרגיש כאילו כאב אחד בא על חשבון כאבו של האחר. ואולם, מתוך המתח בין עצרות זיכרון לאומיות שונות נבראת לה אפשרות נוספת לציין את יום השנה לאירוע שיצר וממשיך ליצור כל כך הרבה כאב.

השאלה המהותית שאנו מתבקשים לתהות עליה היא – מה זוכרים ובאילו סמלים משתמשים לסמן את הזיכרון של 7 באוקטובר. כשצפינו כמשפחה בטקס הזיכרון הלאומי, אימי שיתפה את השירים ששרו בטקס כבר בילדותה, ושכנראה ימשיכו לשיר אותם גם בעתיד כל עוד נחיה על החרב. שאלת הזיכרון, לכן, היא עקרונית לדרך בה העתיד פה יעוצב.

הזיכרון כגשר

כרגע ישנם כמה קווי מתאר למפת הזיכרון של 7 באוקטובר. משפחות השכול מבקשות להתאבל על החלל הריק שנותר בכל כך הרבה לבבות. משפחות החטופים מבקשות לזכור ש-7 באוקטובר כלל לא נגמר אלא רק התארך ועודנו בתוכו. והממשלה מבקשת למנף את הזיכרון להצדקה של המשך השסע העממי, ההרג והמלחמה. אמנם בשביל ליצור זיכרון שטומן בתוכו עתיד טוב יותר חשוב להרחיב את רפרטואר הזיכרון מכזה שמבדיל בין הכאב הישראלי והכאב הפלסטיני לזיכרון שכורך יחד את דווי העמים – זיכרון שמתרכז באבל האישי בצד האבל המשותף של העמים וכך בונה גשר של ריפוי קולקטיבי במקום גדר הפרדה. הרי בסופו של דבר, כאב של גוף לאומי אחד גורם לכאבו של הגוף הלאומי האחר וכן הלאה במעגל בלתי פוסק.

מרגש לראות כבר במלאת השנה הראשונה ל-7 באוקטובר אירועי זיכרון משותפים לכל קורבנות המלחמה הישראלים והפלסטינים גם יחד. הלוואי שאירועים כאלו יהוו נדבך עבה יותר מאירועי הזיכרון ולא יישארו בשוליים. השנה הכאב טרי מדי. אך המעבר מזיכרון לאומי לזיכרון דו-לאומי הכרחי ליצירת זיכרון בעל צביון שמחולל שלום ומונע את המשך שפיכות הדמים. נכון שזו משימה קשה ומורכבת, אך למזלנו כבר יש יוזמות מקומיות המושקעות בכינון זיכרון מאחה ולא מבדיל ומפלג בין העם הישראלי והעם הפלסטיני. לדוגמא, פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני למען פיוס ושלום הפועל למניעת שכול בשני העמים, לקידום דו-שיח, סובלנות, פיוס ושלום. בעיצומו של הכאב, יוזמות כאלו אולי נראות רחוקות ובלתי אפשריות. אך חשוב לזכור שהן קיימות.