אבי תיאולוגיית השחרור של הכנסייה הקתולית: בפרו נפטר הכומר גוסטבו גוטיירס

אבי "תיאולוגיית השחרור" בכנסייה הקתולית, הכומר הפרואני גוסטבו גוטיירס, נפטר השבוע בלימה. גוטיירס, יליד 1928, היה מייסדה של מכון ברטולומה דה לאס קסאס בבירת פרו ומרצה אורח בשורה ארוכה של מוסדות להשכלה גבוהה ברחבי העולם, בהם אוניברסיטאות מישיגן, מונטריאול, הרווארד, ברקלי, סאו פאולה, טוקיו ועוד. המפלגה הקומוניסטית של פרו פרסמה הודעה ובה השתתפות בצער על מותו. בהודעה נאמר "האב גוטיירס קידם שינויים בכנסייה הקתולית ועיקרם התמיכה בעניים. זאת, בניגוד להבנתם הריאקציונית של המעמדות השליטים את המסר הנוצרי. חייו של האב גוטרייס מהווים דוגמא של עשייה ואידיאליים למען חברה שבסיסה הצדק החברתי".

תאולוגיית השחרור יחד תאוריית התלות היו שני זרמים מרכזיים בהגות הלטינו-אמריקאית במחצית השנייה של המאה ה-20. עיקרי תאולוגיית השחרור הוצגו על ידי הכומר גוטיירס בסוף שנות ה-60 והם: על הכנסייה הקתולית לעמוד לצד העניים במאבקם לשחרור מהעול הניאו-קולוניאלי של האימפריאליזם האמריקאי, לקחת חלק במאבקים החברתיים, אך גם לחיות בעוני יחד עמם ולהילחם כשותפים באותה קהילה על זכויותיהם. במילים ספורות: לעשות בדיוק ההיפך ממה שעשתה הכנסייה שמאז כיבוש אמריקה הלטינית בידי הספרדים במאה ה-16 ועד להפיכת ארה"ב למעצמה ההגמונית באזור, צידדה ואף תמכה באופן בפעיל בשמירה על סדר החברתי (הלא צודק) הקיים.

הסולידריות הייתה לערך חשוב ומשמעותי בתאולוגיית השחרור. זו הייתה הפרשנות המקומית של גוטיירס ושל אנשי דת נוספים באמריקה הלטינית לקריאה של האפיפיור יוחנן ה-23 (שכיהן בין השנים 1963-1958) לחדש את הכנסייה. בשנת 1962 כינס יוחנן ה-23 את הבישופים של הכנסייה, המכהנים במדינות שונות בעולם, כדי לדון בדרכה של הכנסייה בעידן המודרני. אספה זו, שעבודתה השתרעה על פני שלוש שנים, ידועה בשם "מועצת הוותיקן השנייה", אך הוא האפיפיור נפטר טרם סיומה. הקריאה של האפיפיור הייתה ברורה למדי וניתן לתמצת אותה בשאלה "האם הכנסייה היא רלוונטית בימינו?". אך, הוא וממשיכיו לא בדיוק התכוונו שתיאולוגיית השחרור היא המענה לשאלה.

גוטיירס, שהיה לכומר ב-1959, למד רפואה וספרות בארצו אך הוא חונך באירופה, בדומה לכומר ולוחם הגרילה קמילו טורס הקולומביאני, ושם  הכיר ולמד את עקרונות המרקסיזם. אך בשונה ממנו לא תמך מעולם במאבק מזוין לשינוי הסדר החברתי מן היסוד. שניהם הסכימו שהאלימות של העניים ניתנת להבנה, שכן היא מענה לאלימות המובנית בסדר החברתי הקפיטליסטי ועמדותיהם הושפעו רבות מתיאוריית התלות.

תיאוריית התלות התפתחה בקרב כלכלנים באמריקה הלטינית החל משנות ה-50, אך לאחר המהפכה הקובנית ב-1959 קיבלה תפנית רדיקלית יותר בכל מדעי החברה בשילובה עם מרקסיזם ובייחוד הקריאה המחודשת של ספרו של ולדימיר איליץ' לנין "האימפריאליזם השלב העליון של הקפיטליזם" (שפורסם ב-1916). תפיסת העולם של תיאוריית התלות היא שמדינות תת-מפותחות ועניות בפריפריה הקפיטליסטית העולמית מנוצלות בידי מדינות האימפריאליסטיות מפותחות ועשירות במרכז במטרה לשמר את עושרן וצמיחתן הכלכלית. נוסף על כך, עוניין של המדינות התת-מפותחות הוא תולדה של אופי השתלבותן במערכת הקפיטליסטית העולמית, ותפקידן בה במסגרת חלוקת העבודה. זאת, בניגוד לטענת כלכלנים מהזרם המרכזי לפיה התת-פיתוח הוא תוצאה של השתלבותן החלקית של הפריפריות במערכת הקפיטליסטית העולמית.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/125305