תחת צילה המאיים של ממשלה פשיסטית: מלחמה וכיבוש אינם הכרח היסטורי

תחת צילה המאיים של ממשלה פשיסטית, שמדרדרת אותנו למלחמת נצח עם הפלסטינים, הלבנונים וייתר עמי האזור, נשאלת השאלה: האם זה גורל הנגזר ממהותה הקולוניאליסטית הגזענית של הציונות? אני מציע לחזור להיסטוריה הציונית כדי להבין, שבהיסטוריה שום דבר אינו נגזר מ"מהות" (חיצונית או פנימית), ובני האדם עצמם קובעים את גורלם.

בלשונו של ג'פרסון, אלה "הדורות החיים". או לפי מרקס:  "היסטוריה לא עושה כלום, אין לה עושר עצום, היא לא מנהלת מלחמות. זה האדם, בשר ודם, הרוכש והנאבק. ההיסטוריה לא יכולה להשתמש באדם כדי להשיג את מטרותיה, כיוון שהיסטוריה היא פשוט פעילותו של האדם השואף לממש את מטרותיו". לפיכך מן הראוי  להעריך את  ההומניסטים והסוציאליסטים הציוניים שנאבקו למען ציונות אחרת שוחרת שלום ובעיקר ללמוד מניסיונם. על כך כתבה נגדי שמאלנית "אנטי ציונית": "הסוציאליזם הציוני היה מאוד לאומני, נציונאל-סוציאליזם: עבודה עברית, קיבוצים על טהרת ה'גזע' היהודי, ועוד. חניכי התנועה הסוציאליסטית הם גם אבירי-הנכבה. 3 שנים אחרי סיום השואה היהודית. לא מעט מהזוועות רשומות על שמם".

סופה של הציונות הסוציאליסטית

אכן, הצהרת העצמאות החד-צדדית של בן-גוריון והקמתה של מדינת ישראל  "בדם ואש" היו סופה הטראגי של הציונות  ההומניסטית  והסוציאליסטית. כישלון בלתי נמנע של הרצון הטוב אל מול "ההכרח". כך גם נראית ישראל היום נוכח ההרג וההרס שהיא ממיטה על תושבי עזה. אולם, האם אין זה תפקידם של חברי השמאל ואנשי הרוח אוהבי החוכמה, לומר דווקא בזמנים קשים שמצב העניינים הנוכחי איננו "הכרח היסטורי"; שאולי תחת הנהגה אחרת, חכמה ונאורה יותר, ההיסטוריה הציוניות הייתה יכולה להיות אחרת ומדינת ישראל הדמוקרטית החילונית הייתה יכולה לחיות בשלום, זו בצד זו, עם המדינה  הפלסטינית?

כדי להבין כיצד התגלגלו הדברים, כדאי לחזור ולקרוא כמה מהטקסטים של אנשי הרוח והסוציאליסטים הציונים, שהזהירו מראשית ההתיישבות הציונית מפני ההשלכות הרות האסון של היחס הקולוניאלי האדנותי לתושבים הפלסטינים. כמשל יכולה לשמש "הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי" שהוקמה במרס 1939 בידי חברי פועלי ציון שמאל, ברית שלום לשעבר והשומר הצעיר. באסיפה של הקמת הליגה נקבע בראש מצעה כי מטרתה היא: "פתרון השאלה המדינית של א"י על יסודות של התקרבות העם היהודי והערבי ושיתוף חיים ביניהם בשטח המדיני, הכלכלי, החברתי והתרבותי". במסגרת פעילותה של הליגה, יצא באוגוסט 1939 קובץ מאמרים   בכותרת: "נגד טרור". הקונטרס, על פי כותרתו, היה מכוון, רובו ככולו, נגד מעשי הטרור הנוראים שבוצעו בידי האצ"ל נגד האוכלוסייה הפלסטינית, כביכול, בתגובה לרצח של יהודים בידי הפלסטינים בתקופת  המרד הערבי.

הניגוד שייחד את הציונות

רוב הכותבים  היו אנשי רוח, רבנים וחברי פועלי ציון שמאל והשומר הצעיר שנחרדו ממעשי הטרור  הללו, שסתרו לדעתם את מהותה ההומניסטית של הציונות. אחד משני העורכים היה יעקב פטרזיל, ובקובץ עצמו התפרסמו מאמריהם של ד"ר נחום ניר-רפאלקס, האידיאולוג של הפועל הצעיר שמאל,  לצד מאמר של יעקוב ריפתין, איש השומר הצעיר. כותרת מאמרו של ניר הייתה: "הפשיזם היהודי". הוא טען כי "לפשיזם בעולם מתווסף כוח יהודי".

לפיכך, התנועה הציונית נתפסת לא כ"מהות", אלא כניגוד כפול: הניגוד הרעיוני בין הלאומיות היהודית והסוציאליזם האוניברסאלי והניגוד הפוליטי בין מפלגות השמאל הציוני – "פועלי ציון שמאל" ו"השומר הצעיר" – לבין מפא"י  והימין הרביזיוניסטי הפרוטו-פשיסטי. הניגוד הפנימי הזה ייחד את התנועה הציונית והבדיל אותה מתנועות ההתיישבות הקולוניאליסטיות האחרות. כאן ועכשיו הקושי  הפוליטי הוא  שבהיעדר פניה מורכבת יותר וידידותית יותר אל החברה הישראלית, השיח האנטי-ציוני "המהותני" רק משחק לידיו של הימין ומסייע שלא במתכוון להאחדתה ולהעצמתה של הלאומנות היהודית השלטת.