מאות יהודים וערבים השתתפו בכנס חשיפת עדויות המלחמה שנערך בטייבה

מאות ערבים ויהודים השתתפו בכנס "עדויות מלחמה" שנערך אתמול (שבת) בטייבה ביוזמת "שותפות השלום". בכנס חשפו פעילים ונציגי ארגונים עדויות מהשטח על זוועות המלחמה ברצועת עזה, בגדה המערבית ובישראל. בין הדוברים בכנס היו ד"ר לינא קאסם מרופאים לזכויות אדם, גיא בן יהודה משוברים שתיקה, יונתן זייגן מפורום המשפחות השכולות ובנה של ויויאן סילבר ז"ל, אריאל מורן מפעילי בקעת הירדן ועו"ד סרי חוריה – פעיל חד"ש משפרעם שנעצר בתחילת המלחמה על פרסום פוסט בפייסבוק. בקהל נכחו בין השאר חברי הכנסת עאידה תומא-סלימאן, עופר כסיף ואחמד טיבי, מזכ"ל מק"י עאדל עאמר ועבד אל חכים ג'בארה, מ"מ ראש עיריית טייבה שבירך את משתתפי הכנס בשם העירייה.

את הכנס הנחתה נסרין מורקוס, ממובילות "שותפות השלום" ומזכ"לית תנועת הנשים הדמוקרטיות בישראל (תנד"י). בדברי הפתיחה אמרה מורקוס: "כשהמדינה לא עושה את תפקידה – לתעד, לחקור ולהאשים את האחראים לפשעי מלחמה – אנחנו, פעילי השלום היהודים והערבים, צריכים למלא את מקומה ולאסוף את העדויות". בהקשר זה הזכירה מורקוס את התחקירים החשובים שערכו "שיחה מקומית", בצלם, רופאים לזכויות אדם ועיתון הארץ על פשעים ופגיעה בזכויות אדם במהלך המלחמה.

הרס תשתיות הבריאות והמשבר ההומניטרי ברצועה

ראשונת הדוברים, ד"ר לינא קאסם מרופאים לזכויות אדם, חשפה עדויות קשות של צוותי רפואה פלסטיניים הפועלים ברצועת עזה. לדבריה, ישראל השתמשה בהרס תשתיות הבריאות בעזה כנשק במלחמה, מה שהביא למספר עצום של קורבנות בשל אי-היכולת להעניק להם סיוע רפואי בסיסי.

לפי העדויות, הרופאים בעזה נאלצים להמציא דרכים חדשות להעניק טיפול רפואי תחת אש, ללא חומרים וציוד רפואי בסיסי. יש גם מחסור רב ברופאים ובאנשי רפואה בעלי הכשרה, שרבים מהם נהרגו בהפצצות. צוותי הרפואה הנותרים סובלים מתשישות ומייאוש. "הרופא מחליט מי יחיה ומי ימות, כי יש כזה מחסור. הדבר גורם לטראומה נפשית אצל רופאים שלמדו כדי להציל חיים", הדגישה ד"ר קאסם. לדבריה, משבר הבריאות ברצועה גרם לתמותה עצומה של אלפים שלא מתו ישירות מההפצצות, אלא ממחלות כרוניות או בלתי קשורות משום שלא קיבלו טיפול רפואי הולם. מצב זה העלה בכמה מונים את מספר החפים מפשע שמתים מתחלואה, והכפיל פי כמה את כמות הפצועים שמתים מפצעיהם.

בישראל, לעומת זאת, חווים רופאים ואנשי צוותים רפואיים ערבים "רדיפה על כך מילה של הזדהות עם כאב עמם, ואנשים חוששים להתלונן ולהיחשף. לידם יש אחיות רופאים צוותים רפואיים שמפרסמים קריאות להרוג את כל העזתים, ועם זה אין לבתי החולים שום בעיה", אמרה ד"ר קאסם.

שימוש באזרחים כמגן אנושי

גיא בן יהודה, נציג שוברים שתיקה, אמר כי מאז תחילת המלחמה מגיעים לארגון עשרות חיילים המשתפים סיפורים חסרי-תקדים מהנעשה בעזה. מאפיין מרכזי העולה מעדויותיהם הוא שינוי היחס לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. תחת המדיניות החדשה של "אפס נפגעים לכוחותינו", מותר לחיילים לסכן חיי אזרחים פלסטינים כדי להפחית סיכון לכוחות הפועלים בעזה. לפי בן יהודה, במהלך המלחמה התפתחה שיטה חדשה לשימוש באזרחים פלסטיניים כמגן אנושי. מדובר בשיטה הדומה ל"נוהל שכן" הידוע לשמצה.

בן יהודה שיתף עדות: "אז אומרים לי לתפוס שני נערים כי הם 'מקושרים' – הכוונה מקושרים לחמאס. אחר כך לקחו אותם להגנה מפני התקפות עלינו. שחררו אותם ברפיח, אז כנראה שממש מעורבים בלחימה הם לא היו. בשלב הזה אתה מפסיק להאמין לכל מה שהמודיעין אומרים לך, הרי אתה יכול להגיד על כל אדם בעזה שהוא איכשהו קשור בחמאס. הרי החמאס היו הממשלה".

פוגרומים בבקעת הירדן

אריאל מורן, פעיל המלווה קהילות רועים בבקעת הירדן, סיפר על האלימות הגוברת של המתנחלים בחודשים האחרונים. לדבריו, מתנחלים החלו לחדור ליישובים הפלסטינים בלילות כדי להטיל אימה ולנסות לגרש את הפלסטינים מהקרקע. "הם נכנסים בין הבתים, בתוך הבתים, שוברים, גונבים ומפחידים. מדליקים פרוז'קטורים באמצע הלילה. זו פרקטיקה שנועדה לשבור את אוכלוסיית הרועים, והצבא מגבה את המתנחלים ב-90% מהמקרים", סיפר.

לעתים קרובות מתנחלים אלימים אף מאיימים על קהילות בנשק – תופעה שהסלימה מאז פרוץ המלחמה. כתוצאה מכך, מאז ה-7 באוקטובר נאלצו כ-20 קהילות לעזוב את בתיהן. לבקשת קהילות הרועים, מאז פרוץ המלחמה הפעילים הישראלים החלו ללון ביישובים כדי לסייע בהגנה מתקיפות המתנחלים. צוותי פעילים נמצאים בשטח כל יום, מתעדכנים בטלפון כאשר אירוע אלים מתפתח וממהרים למקום האירוע כדי להציע עזרה.

לדברי מורן, נוכחות הפעילים בשטח מסייעת לפעמים למנוע או למתן את אלימות המתנחלים: "במקרה הטוב הגעתנו גורמת להפסקת האירוע, כי זה כמה נערים בודדים. לפעמים אנחנו מגיעים וחוצצים פיסית בין מתנחלים ופלסטינים, וגם חוטפים בעצמנו. בכל זאת המתנחלים קצת יותר נזהרים מאיתנו, כי הם יודעים שהמשטרה מתייחסת אלינו אחרת מאל פלסטינים. אנחנו משתמשים בתיעוד, אבל יש סיכון ואנשים הותקפו ונפצעו. יש לנו פעילה עם פצעים חמורים, אני ואחרים נפצענו פציעות פחות חמורים".

מורן הוסיף: "פעם ראשונה כאדם בוגר שמישהו הרביץ לי היה שם, בבקעה, כשרב של התנחלות היכה אותי. ברור שאם פלסטיני היה במקומי באותו מקום, במקום פריקה של אצבע הוא היה מגיע לאשפוז יותר קשה. אנחנו פריווילגים גם כשאנחנו חוטפים מכות".

מה ויויאן סילבר הייתה עושה

יונתן זייגן, פעיל בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, סיפר על אמו ויויאן סילבר – פעילת השלום הוותיקה שנרצחה בביתה ב-7 באוקטובר. "ליוויתי את ויויאן טלפונית כל ה-7 באוקטובר. אך הטרגדיה העצומה שקרתה לנו בישראל ב-7 באוקטובר איבדה פרופורציות מול הזוועות שקורות מאז בעזה", אמר. "שואלים אותי הרבה מה אני חושב שאמא שלי הייתה עושה, לו הייתה שורדת. אני מאמין שהיא הייתה צועקת בקול 'לא בשמי', כי היא ידעה שביטחון, חירות, רווחה וצדק אפשריים רק באמצעות שלום. מלחמה מביאה עוד מאותו דבר – אובדן, כאב, ועוד מיצר הנקמה", הוסיף.

אבו גרייב בכלא מגידו

סרי חוריה, עו"ד תושב שפרעם ומזכיר סניף חד"ש המקומי, נעצר כחודש לאחר פרוץ המלחמה בשל פוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו, בו ניתח את השלכות מתקפת חמאס בעוטף עזה. בכנס שיתף חוריה עם הקהל את שראה וחווה במעצר.

"כל פעם שסיפרתי על העציר שהייתי עד למותו, התחלתי לבכות. הרגשתי רגשות אשם. אותו עצור הגיע, ו-12 שעות צעק שכואב לו והוא חייב טיפול רפואי. הסוהר אמר 'הבאתי לך כבר אקמול, מה אתה רוצה עוד'. חשבתי, אולי ישמעו לי, כי אני ישראלי. אמרתי לחובש – תביאו לפחות את הרופא, האיש אומר שכואב לו. העציר גם אמר לי שהוא לא יודע מה הוא עשה כדי להגיע למעצר. למחרת, כשהוא מת, הרגשתי אשם. הייתי צריך לצעוק יותר.

שב"ס משקרים. במהלך המעצר נכנסו לתא שלי חמישה סוהרים שהכו אותי וירקו עלי. כשהתראיינתי וסיפרתי על המכות, הם הגיבו שלא שמעו על כך ושלא הוגשה אף תלונה בנושא. זה שקר מוחלט – אני אישית הגשתי תלונה והיא בבירור בחדרה.

כשנעצרתי אמרו לי להוריד את כל הבגדים, גם התחתונים. חשבתי שאזכה ליחס שונה כי אני ישראלי. לידי היו עצורים מהגדה, ולפתע הבנתי שאני כמוהם – אין הבדל. נזכרתי בתמונה של אסיר אחד מאבו גרייב, שעומד עירום עם ידיים מונפות צמוד לקיר, וכך נעמדתי והמתנתי. הרגשתי את שיא ההשפלה. מאז אני קורא לכלא מגידו 'אבו גרייב'.

הכריחו את העצורים מהשטחים הכבושים לנשק את דגל ישראל. הרביצו להם עד שהסכימו לנשק, ומישהי צילמה סלפי עם האסירים המוכים המנשקים את הדגל. חשבתי שאם אני הייתי נדרש לעשות זאת, הייתי מת. אז הגיע קצין ונתן לי את הפריבילגיה היחידה שקיבלתי בעשרת ימי המעצר, וויתר לי על כך.

איבדתי 8 קילו בעשרה ימים. כדי לשתות מים היינו צריכים לשתות מחור שופכין, מהרצפה. את שאר האסירים שראיתי רק בספירות, היו כולם חבולים, עם עיניים נפוחות ממכות ושטפי דם, עם דם קרוש ומכות שלא נחבשו אפילו בכאילו", סיפר.

הפגנה יהודית-ערבית נגד המלחמה

בסיום הכנס יצאו המשתתפים להפגנה נגד המלחמה בצומת ראס עאמר בין טייבה לטירה. המפגינים הניפו שלטים בעברית ובערבית עליהם נכתב "רק שלום יביא ביטחון", "אין פתרון צבאי", "עצרו את המלחמה" ו-"עם שכובש עם אחר לעולם לא יהיה חופשי". מזכ"ל מק"י עאדל עאמר השתתף בהפגנה ואמר: "לא נפסיק להרים את קולנו נגד המלחמה הפושעת הזו נגד עמנו בעזה ובשטחים הפלסטיניים הכבושים. אנו קוראים להפסקת אש מיידית, לעסקה לשחרור חטופים תמורת אסירים, ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל".