למחאה חיוני מנוף פוליטי: במציאות לא נורמלית יש לחרוג ממגבלות מחאת קפלן

305 ימים (כמעט שנה) בהם 115 חטופים מוחזקים בשבי חמאס בעזה. 116 חטופים הוחזרו בחיים, רובם המוחלט (80 חטופים) בעסקת חילופי שבויים בין 24 בנובמבר עד 1 בדצמבר 2023. בימים שלפני העסקה שחרר חמאס 5 ישראלים (אחד מהם מחזיק בדרכון רוסי) ו-24 עובדים זרים.

מ-1 בדצמבר ועד סוף יולי שוחררו 6 חטופים במבצעים צבאיים אלימים ורבי נפגעים במחנות פליטים בדרום ומרכז הרצועה (רפיח ונוסרייאת). עכשיו ברור יותר מתמיד כי בחישוב עלות-תועלת ואפילו בהיקש לוגי בסיסי, אפשר להחזיר את החטופים רק בעסקות חילופי שבויים, כפי שרוב החטופים הישראלי הוחזרו בהסכמה עם חמאס. מבצעים צבאיים רבי-נפגעים משרתים בעיקר את הממשלה ולא את משפחות החטופים. את התועלת שמפיקה ממשלת נתניהו-בן גביר מהמבצעים רואים בסקרי מנדטים שנוהגים לבצע אחרי כל "מבצע מוצלח".

הממשלה נגד מטה משפחות החטופים

מטה המשפחות למען החזרת החטופים והנעדרים הוקם ב-8 באוקטובר 2023 ואיחד שלושה מיזמים שונים. את השניים המרכזיים הקימו יועץ התקשורת רונן צור ועו"ד דודי זלמנוביץ, ששניים מקרובי משפחתו נחטפו יממה קודם לכן. כיאה לגוף ציבורי-פוליטי חדש שהוקם בידי יועץ תקשורת, פעולותיו הראשונות היו תקשורתיות: מיתוג תקשורתי, קמפיין אסטרטגי, סיסמאות קליטות, חולצות ממותגות ופניה לציבור הישראלי ולקהילה הבינ"ל באמצעי התקשורת הממוסדים והחדשים. על אף "הניטרליות" של הפעולות שנקט המטה, הן הפכו בהדרגה שמרניות מאוד.

הממשלה ושריה סימנו את המטה מיומו הראשון כגורם העלול לערער את יציבות הקואליציה. לכן נתנו תומכי הממשלה בתקשורת, בכנסת וברחובות את האות להתקפות שלוחות רסן נגד החטופים ככלל, ונגד מטה המשפחות בפרט.

בערוצי התקשורת המרכזיים יודעים לומר כי הקמפיין להשבת החטופים זכה באהדה רבה בעולם, ובמיוחד בצמרת הממשל הדמוקרטי האמריקאי. זכורה תמונתו של הנשיא ביידן נושא בידיו את אביגיל עידן בת 4 שהוריה נרצחו ביום פלישת חמאס לישראל. לאהדה תפקיד פסיכולוגי, אבל קשה לתרגם אותה למעשה פוליטי. זה נותר תלוי בהחלטות הממשלה שנבנתה מחדש בזמן ומתוך המלחמה ואפילו זכתה בתמיכת האגף הימני באופוזיציה (המחנה הממלכתי, הימין הממלכתי) ובתמיכה מסויגת מיש עתיד ומישראל ביתנו. התמיכה של מפלגות האופוזיציה הללו בלטה במיוחד לאחר המבצעים הצבאיים לשחרור ששת החטופים ובעקבות ההתנקשויות בבכירי חמאס וחיזבאללה ברצועת עזה בלבנון ובאיראן. אשר לציבור הישראלי, הוא בהמתנה מורטת עצבים לתגובה מצד איראן ומצד חיזבאללה בלבנון.

סד נורמטיבי

שיטת הפעולה של גורמי אופוזיציה נותרה זהה עוד מימי מחאת קפלן: עצרות והפגנות ברחוב קפלן בת"א במוצאי שבת, אליהן מגיעים עשרות אלפים. הפגנות נוספות התקיימו בירושלים, בבאר שבע, בחיפה ובקיסריה. להפגנות נוספו עם הזמן אלמנטים מעוררי זעזוע המצטלמים היטב כמו "כלובים" המדמים את החטופים בשבי, וכן נאומים חוצבי להבות מול הקריה בת"א, בה הוחלט על עוד מבצע "מוצלח" לקניית זמן פוליטי לממשלה. מטה החטופים בחר בדיוק באותן פעולות מחאה מוגבלות שלא הצליחו להפיל את ממשלת נתניהו-בן גביר. פעולות המחאה מתקיימות בסד נורמטיבי. אך המציאות אינה נורמלית, ולכן גם הפעולות היו צריכות לחרוג ממגבלות "מחאת קפלן".

מה שעבד במחאה נגד ההפיכה המשטרית לא עובד במחאה של משפחות החטופים. עובדה שהימין המתנחלי עורך כנסים להקמת התנחלויות מחודשות בעזה ובדרום לבנון ושהממשלה בטוחה בעצמה יותר מאי-פעם (עם או בלי בני גנץ). המסקנה המתבקשת היא שנתיבים ההולמים את הזעם הציבורי ב"זמן רגיל" אינם מתאימים ל"זמן לא רגיל", בו חייהם של החטופים ושל תושבי עזה תלויים מנגד.

משפחות החטופים המיליטנטיות, ובראשן משפחות צנגאוקר וקלדרון, מפגינות במסירות ובהחלטיות מוצ"ש אחר מוצ"ש מול שער הקריה בת"א. אולם להפגנות אלה חסר מנוף פוליטי החיוני כדי לשנות את המציאות, לסיים את המלחמה ולהחזיר את כל החטופים. הפיצול בין המשפחות המיליטנטיות לבין מטה משפחות החטופים משרת את ממשלת נתניהו ומגביל ומצמצם את עוצמת המסר הפוליטי של המחאה. חיוני לחזק את המשפחות המיליטנטיות במחאתן, כך שזו תגבר על הקמפיין התקשורתי הממלכתי.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/131408