קולות המחאה: חופש הביטוי וההשתקה במוסדות להשכלה גבוהה

התחקור של נשיאות האוניברסיטאות בארה"ב בשימוע שנערך בקונגרס היה אירוע מכונן. השאלה הייתה: "האם קריאה לרצח עם של יהודים מפרה את כללי הקוד האתי של האוניברסיטה". סברתי ואני סבור גם עכשיו, שהנשיאות נתנו תשובה נכונה מבחינה משפטית. הן פשוט לא ניסחו אותה כמו שצריך. הניסוח הראוי היה צריך להיות: "גם איסור לרצוח לא נכלל בקוד האתי של האוניברסיטה". איסור רצח זה חוק מדינה, וגם איסור הסתה זה חוק מדינה. הכתובת לנושאים אלה היא המשטרה ולא מוסדות האוניברסיטה. זה כמובן אינו פותר מהצורך לטפל בהיבט החינוכי להבדיל מההיבט המשמעתי. אפשר לומר לראשי המוסדות שהמקום הכי חם בגיהינום שמור למי ששותק כדי להישאר ניטרלי.

הנאמר לעיל מוביל לשאלה גדולה יותר שכל אחד מאיתנו צריך לתת עליה את הדעת: האם באקדמיה יש יותר או פחות חופש דיבור מאשר בזירה הציבורית? לדעתי התשובה לכך  ברורה. אני שמח שור"ה גינו את היזמה של אגודת הסטודנטים לקדם חוק שממשטר את חופש הביטוי של המרצים. זה למעשה המשך ישיר לניסיונות של "אם תרצו" ושר החינוך קיש לקדם פרוצדורות שמטרתן מישטור מוסדי של התבטאויות סטודנטים ברשתות החברתיות.

ערכי האקדמיה כוללים חתירה לאמת, הטלת ספק והתבססות על עובדות. תארו לעצמכם שיפרסמו ברשתות שחיילי צה"ל מתעללים בשבויים. האם לא תטילו בכך ספק? האם סביר שכמה מכם יכתבו ברשתות החברתיות שאינכם מאמינים לידיעה כזו? ואם בכל זאת יתברר שהיה אירוע של התעללות – האם לא תנסו לטעון, כי מדובר בעבריינות נקודתית שאינה מקבלת גיבוי של צה"ל? אז למה כשזה הפוך אינכם מוכנים לקבל ספקנות כזו? מדוע זה נראה לכם לא לגיטימי שביומיים אחרי 7 באוקטובר, הטילו אזרחים ערביים רבים ספק בסיפורי הזוועות? האם הטלת ספק היא סיבה טובה להפעיל אמצעים משפטיים ומשמעתיים נגד אזרחים?

פרופ' שלהוב קיבורקיאן העזה להטיל ספק

חובתנו האקדמית להטיל ספק. פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן העזה להטיל ספק בכמה מסיפורי האונס ב-7 באוקטובר שהתבססו על שמועות ולא על עדויות ממקור ראשון. בנוסף היא הביעה בפודקאסט דעות פוליטיות לא נעימות. למרבה הצער, בניגוד למנסור עבאס ולפעילים של "עומדים ביחד", היא הדגישה את המפלג ולא את המאחד. אבל כל זה אינו מצדיק את ההתנפלות המכוערת שהייתה עליה. ההתעמרות בה היא כתם על החברה הישראלית.

ציינו את החובה להטיל ספק. בה בעת רבים מאיתנו מתרעמים על הכחשת השואה. הטלת ספק בהקשר זה אינה נחשבת התבטאות לגיטימית. אנו מצפים שאדם יבדוק את העובדות. יש מספיק עדויות ומספיק תיעוד. ומה לגבי 7 באוקטובר? אני מניח שיש לנו יחס דומה לנושא הזה. אני מניח שרבים מאיתנו ציפו שהחל ב-14 באוקטובר לא יהיו יותר הכחשות של הזוועות שאירעו ב-7 באוקטובר. אבל מה לגבי הפרעות המבוצעות בגדה המערבית  בידי מתנחלים בחסות צה"ל, ולעיתים בהשתתפות חיילים? מדוע אנו כל כך טולרנטיים לאנשים שמעזים להכחיש את המציאות בשטחים? זה מתרחש שנתיים, כאשר עליית המדרגה אחת הייתה עם הקמת ממשלת לפיד-בנט, ועליית מדרגה נוספת עם הקמת ממשלת בן גביר. מדוע איננו מצפים מכל אדם שיבדוק את העובדות לפני שהוא מכחיש את מה שקורה בחסות הכיבוש הישראלי. מדוע הדרישה לבדוק עובדות מוצגת לערבים אבל לא מופנית כלפי יהודים?

יש במדינה קבוצה גדולה של פשיסטים

ונסיים בשאלה: האם מול חופש הדיבור יש גם חופש השתקה? הנושא עלה לפני שנה, כאשר ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) הוזמן לפאנל באוניברסיטת תל אביב. חברי במטה המחאה החליטו שראוי להרעיש בהופעתו של רוטמן ולא לאפשר לו לדבר. אני הייתי בעמדת מיעוט. נימקתי זאת בשלושה נימוקים, אני מעוניין לחזור על אחד מהם כאן.

צריך להכיר בכך שיש במדינה קבוצה גדולה של פשיסטים. מחר אולי נארגן באוניברסיטה פאנל על יום הנכבה. האנשים האלה יגידו שהתייחסות לנכבה היא לדעתם "איום קיומי" על מדינת ישראל ויחליטו להרעיש את הפאנל. מה נוכל להגיד להם? שאין להם זכות לסתום לנו את הפה? מהרגע ששברנו את הנורמה האקדמית, זה עלול לפעול כבומרנג נגדנו.

צריך לשים סוף להרעשות האלה. מקומן אינו באקדמיה.  הצורה הראויה למחות על דבריו של מישהו שלא מסכימים איתו: הפגנות מחוץ לאולם; הנפת כרזות בתוך האולם; קריאות בוז במקום מחיאות כפיים; קריאות ביניים רק במידה הנורמטיבית ולגופו של עניין. זו צריכה להיות הנורמה עבור הרצאה/כנס/סמינר/פאנל שמתנהלים במסגרת אקדמית.  התנהגות מסוג אחר מצטיירת כהתנהגות של אספסוף. מצד אחד יש חופש ביטוי – לשאת דברים בפאנל; מצד שני יש חופש מחאה – להפגין, אבל בלי להחריב את הפאנל.

דבריו של פרופ' דורון כהן מאוניברסיטת בן גוריון בהפגנה נגד ממשלת הימין שנערכה בבאר שבע