כך הופך אדם לרוצח סדרתי: טבח החמאס בתושבי העוטף בפרספקטיבה היסטורית

בעקבות טבח החמאס ב-7 באוקטובר, התפרסם ב"הארץ" מאמר דעה של פרופסור נמרוד אלוני, בו הוא שואל: "איך אדם נעשה לאיש חמאס רצחני?". כדי להתמודד עם שאלה זו, הוא מרחיב את חקירתו ותוהה לא רק על אכזריותם של אנשי חמאס אלא על אכזריותם של בני-אדם בכלל באשר הם אשר משתתפים ברצח המוני ושיטתי. אלוני מספק רשימה של דוגמאות: הגרמנים במזרח-אירופה; היפנים בדרום קוריאה; הסרבים בבוסניה; בני ההוטו ברואנדה; החמר רוז' בקמבודיה; והקו-קלוקס-קלאן בדרום ארצות-הברית.

אלוני מעלה סוגיה חשובה, וקורא לנו, בצדק, לחפש את פתרונה בהקשר היסטורי רחב. אולם, רשימת הדוגמאות של אלוני בעייתית. רשימה זו אינה סתם חלקית, אלא חד-צדדית: רוצחי-ההמונים שאלוני מונה הם כולם "האנשים הרעים" בחשיבה האנגלו-אמריקאית במאה העשרים. הוא לא מתייחס ברשימתו לחיילים בריטים או אמריקאים אשר ביצעו באותה תקופה זוועות רבות ברחבי העולם: באמריקה הלטינית, באיים באוקיאנוס השקט, במזרח התיכון, באפריקה ובדרום-מזרח אסיה. רשימתו לא מתייחסת למעשי טבח ורצח-עם של מדינות-החסות של האימפריאליזם המערבי: דיקטטורות שונות בדרום אמריקה ובדרום-מזרח אסיה, משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה ואפילו מדינת ישראל – כאן בארץ זו.

אם רוצים להבין רוצחי-המונים, המתודה המתבקשת היא לבחון תחילה מקרים בהם ישראלים ראו לנכון לנקוט אלימות כזו. מה גרם לחיילים ישראלים לטבוח בפלסטינים בעשרות מקומות שונים במהלך שנת 1948? מה גרם לחיילים ישראלים, בשנים שאחרי כן, לירות למוות בעקורים פלסטינים רבים אשר ניסו לחזור לשדותיהם כדי ללקט מזון? מה גרם לחיילים ישראלים לטבוח בפלסטינים בכפר קיביה בשנת 1953 או בכפר קאסם בשנת 1956? ומה גורם לטייסים ישראלים, בימים אלה ממש, להפציץ אוכלוסייה אזרחית חסרת-מגן ברצועת עזה הנצורה?

האמת היא שאלימות שיטתית נגד אזרחים איננה סטייה המאפיינת "אנשים רעים", אלא תופעה עתיקה ואוניברסלית. מאז ומתמיד, ראו צדדים לוחמים לנכון לזרוע חורבן באוכלוסיית האויב: כדי להרתיעו, לפגוע בכלכלתו, לעורר מהומה בקרבו ועוד. סכסוכים קולוניאליים מתאפיינים במיוחד באלימות מן הסוג הזה. כאשר מתיישבים באים לקחת מידי אוכלוסייה אחרת את העליונות הדמוגרפית בשטח נתון, מתפתח קונפליקט א-סימטרי בין שתי הקבוצות.

האוכלוסייה המקומית, בחולשתה, מעמידה כוח גרילה, אשר תוקף מן המארב יישובי ספר או יחידות צבא מבודדות. המתיישבים, מנגד, אינם יכולים להשמיד בקלות את כוח הגרילה הנסתר. במקום זאת, הם הורסים את הבתים בהם הוא חוסה, שורפים את השדות מהם הוא ניזון, טובחים בבני-עמו ודוחקים את כולם יחד אל השממה. דוגמא מפורסמת לכך היא הקונפליקט בין אינדיאנים לבין מתיישבים אנגלים בצפון אמריקה החל במאה  השבע-עשרה.

גם בארץ זו מתחולל סכסוך קולוניאלי ארוך-שנים, מאז שיהודים החלו להתיישב בה נגד רצון האוכלוסייה המקומית. הפלסטינים, במצוקתם, לא נרתעו מלתקוף ישובים יהודים, ואילו היהודים, בתסכולם, תמיד הפעילו את כוחם לא רק נגד לוחמים פלסטינים אלא גם נגד החברה ממנה יצאו.

ב-31 בדצמבר שנת 1947, למשל, השתלטו כוחות ההגנה על הכפר בָּלְד א-שייח' בקרבת חיפה, עברו מבית לבית והרגו את יושביהם. זו הייתה נקמה על הריגת 39 פועלים יהודים בבתי הזיקוק בידי פועלים ערבים, מיד לאחר שהערבים עצמם הותקפו בפצצה של האצ״ל ואיבדו שישה אנשים. עד עלות השחר, השאירו הפושטים היהודים אחריהם לפחות שישים גופות, כולל נשים, זקנים ותינוקות. יום למחרת, הסביר יגאל אלון בדיון פנימי: ״המקומות שהם ידועים כקולקטיבים האחראים למה שקרה צריכים לקבל עונש קיבוצי: להרוס הרבה ולהרוג בהם הרבה״. דוד בן-גוריון סיכם באותו ערב ביומנו: ״לפגוע בלי רחמים, נשים וילדים בתוך זה״.

כיום אנו בעיצומו של סבב נוסף בסכסוך הדמים הישראלי-פלסטיני. פלסטינים ברצועת עזה – החיים שם בצפיפות ובאומללות מאז שהם נדחקו לשם על-ידי ישראל – שוב פשטו על הישובים היהודים השכנים, המשגשגים על אדמותיהם האבודות. ב-7 באוקטובר הייתה המתקפה הפלסטינית גדולה מתמיד והיא נהדפה רק כעבור ימים. עכשיו עסוקה ישראל בהענשת הפלסטינים – "נשים וילדים בתוך זה" – וכהרגלה היא עוקרת שתי עיניים תחת אחת. גם אם המבצע הנוכחי ישתק את המרד הפלסטיני, ברור שזה יהיה זמני. כל עוד יהודים וערבים חיים בארץ זו במערכת יחסים קולוניאלית, עוד נראה כאן מעשי-טבח רבים. אין צורך לתהות על הפסיכולוגיה של "אנשים רעים" כדי להבין תופעה מוכרת זו.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/124971