דב חנין בעקבות ועידת האקלים העולמית: אין זמן לחכות לשינוי כולל של השיטה

"ישראל מתנהגת כאילו משבר האקלים מתרחש בפלנטה אחרת". כך אמר השבוע ד"ר דב חנין, יו"ר פורום האקלים הישראלי, חבר הנהגת מק"י וח"כ לשעבר מטעם חד"ש, בריאיון ל"זו הדרך" על ועידת האקלים של האו"ם COP28 שנערכה החודש באיחוד האמירויות.

מה החשיבות של ועידת האקלים האחרונה?

לפני שמדברים על הוועידה הנוכחית כדאי להגיד כמה דברים על ועידות האקלים באופן כללי. אנחנו – ובוודאי קוראי "זו הדרך" – יודעים שמשבר האקלים הוא תוצאה של השיטה הקפיטליסטית. בעלי ההון מייצרים יותר ויותר כדי לצבור עוד רווחים, באופן הרסני שאינו בר-קיימא מבחינה סביבתית. אבל עד שנחליף את השיטה הקפיטליסטית עלינו להציע פתרונות. המשבר כבר כאן, ואין לנו זמן לחכות לשינוי כולל של השיטה.

הדבר דומה למאבקי עובדים לשיפור השכר ותנאי העבודה. העובדים לא צריכים לחכות לנפילת השיטה הקפיטליסטית כדי להיטיב את מצבם. הם נאבקים על השיפורים שניתן להשיג במסגרת השיטה. גישה זו יש לאמץ גם ביחס למאבק האקלים. יש מי שמתייחסים לוועידות האקלים בביטול, כאל מסיבות של האליטות שמתכנסות כדי לאכול טוב ולבלות בבתי מלון, ובסוף הוועידה משמיעות כל מיני הצהרות שלא ברור אם יתממשו. עם זאת, ועידות האקלים הן גם זירת מאבק חשובה, שיש אפשרות לזכות בה בהישגים.

אלו הישגים הושגו בוועידות האקלים הקודמות?

ועידת גלזגו (COP26) שנערכה לפני שנתיים השיגה שני הישגים חשובים. ראשית, בוועידה הוחלט לראשונה לאמץ את היעד שהציבה הקהילה המדעית: בלימת ההתחממות הגלובלית ברף של מעלה וחצי מעל לקו המוצא, שהוא ממוצע הטמפרטורות בעולם משנת 1850 ועד 1900. הקהילה המדעית מזהירה שפריצת הרף הזה תפתח תיבת פנדורה אקלימית שיהיה קשה מאוד לטפל בה. אך אם נצליח לעצור את ההתחממות ברמה זו, נוכל לייצב את המערכת האקלימית ובהדרגה אף לשקם אותה. האימוץ הברור של הרף שקבעה הקהילה המדעית הוא שיפור ביחס לוועידת פריס מ-2015, שהציבה יעד יותר מעורפל של מעלה וחצי או שתיים, כתוצאה מפשרות פוליטיות.

ההישג החשוב השני של ועידת גלזגו הוא קביעת הדרך באמצעותה נוכל לעמוד ביעד הזה: הפחתת פליטות גזי החממה ב-45% עד שנת 2030. בעברית פשוטה, זו החלטה לבצע מהפכה חברתית-כלכלית דרמטית – השינוי הגדול ביותר שהאנושות הציבה לעצמה כיעד קולקטיבי. השאלה הגדולה היא מה המשמעות של החלטה זו. ציניקנים יטענו שזו הכרזה יפה שאין לה שום תוקף במציאות, כמו קביעות אחרות במשפט הבינלאומי. אולם המאבקים הקשים בוועידות האקלים מעידים שאלה לא רק הכרזות בעלמא. בעקבות ועידת גלזגו אירופה אימצה יעד שאפתני של הפחתת פליטות בשיעור של 55% עד 2030. ארה"ב אימצה חוק שאם ייושם יפחית את פליטות גזי החממה שלה ב-40% עד 2030. סין עושה אף היא שינויים משמעותיים, ועומדת להגיע כבר ב-2025 לרמת האנרגיות המתחדשות אליהן תכננה להגיע ב-2030. לצד זאת, יש כמובן מדינות בהן ההתקדמות איטית יותר או כלל לא קיימת.

ההישגים של גלזגו היו יעד למתקפה קשה מאוד בוועידה הבאה, שנערכה בשנה שעברה בשרם א-שיח'. לכאורה מצרים הייתה המארחת, אך מי שלמעשה ניהלו את הוועידה היו הסעודים. הם התאמצו מאוד להוביל את הדיונים בוועידה הרחק משאלת הפחתת הפליטות לעבר שאלות אחרות. כך, ועידת שרם עסקה באופן מאוד אינטנסיבי ביצירת מנגנוני loss and damage. אלה מנגנוני פיצוי למדינות המתפתחות על הנזקים שנגרמים להן בצל משבר האקלים, שהאחראיות העיקריות לו – לפחות מבחינה היסטורית – הן המדינות המפותחות. אינני מתנגד למנגנוני פיצוי, אך בעיסוק בהם ישנה גם הטעיה. אם משבר האקלים יתפתח כפי שאנו חוששים, שום קרן פיצוי לא תוכל לתקן את הנזק שייגרם. בסופו של דבר, הניסיון לדחוק את הישגי גלזגו בוועידת שרם לא נחל הצלחה. אמנם לא הייתה שום התקדמות ביחס לגלזגו, אבל גם לא הייתה נסיגה.

מה השורה התחתונה בוועידה הנוכחית?

בוועידה שהתכנסה באיחוד האמירויות נערך קרב קשה. קהילת האקלים העולמית באה לוועידה הזו בחשש, בין השאר על רקע המיקום שלה – המדינה המארחת היא מעצמת נפט וגז – וגם בגלל נשיא הוועידה, שהוא יו"ר תאגיד הנפט האמירתי. אכן נעשו בוועידה מאמצים משמעותיים למנוע התקדמות בשאלה המרכזית: שאלת צמצום ממדיו של המשבר. לדוגמא, כבר ביום הראשון של הוועידה המארחים האמירתים הודיעו בשמחה שהושגה הסכמה על הקמת קרן הפיצוי. בדרך זו ניסו להכתיר את הוועידה כהצלחה עוד לפני שהדיונים בה התפתחו, ולסכם את ההצלחה במנגנוני הפיצוי. התרגיל הזה לא צלח. הקמת הקרן היא הישג בפני עצמו, אך הוועידה המשיכה להתמקד בנושא החשוב ביותר: צמצום הפליטות.

בשלב הראשון, האמירתים ניסו למנוע כל אזכור בסיכום הוועידה של דלקים מאובנים – נפט, פחם וגז. לאחר שניסיון זה נכשל, הם הציעו נוסח שמתמקד בצמצום הפליטות מדלקים מאובנים, במקום צמצום הפקת דלקים מאובנים. נוסח זה יאפשר להמשיך לשרוף פחם, גז ונפט תוך הסתמכות על מנגנונים של לכידה ואחסון, משמע ללכוד את גזי החממה שנוצרים משריפת דלקים ולאחסן אותם. יש להדגיש כי מרבית הטכנולוגיות הללו עדיין לא קיימות.

הטיוטה הראשונה של סיכום הוועידה, שהופצה בסוף השבוע הראשון של הדיונים, הייתה בעייתית מאוד מבחינה זו. אך כמה מדינות, כולל גרמניה ואוסטרליה, הודיעו שיסרבו לחתום על סיכום כזה. המשמעות של היעדר סיכום הוא כישלון הוועידה. כך הגענו לבסוף להחלטה החשובה, בה ועידת אקלים קבעה לראשונה כי העולם צריך להיפרד מדלקים מאובנים. זה הישג משמעותי, בוודאי בתנאים של ועידה זו ולאור המאבקים שהתקיימו בה.

היינו רוצים, כמובן, יותר מהכרזה כללית כזו. בוועידה לא היו סיכומים קונקרטיים כמו איסור על פתיחת שדות נפט וגז חדשים, או הפסקת הסובסידיות לדלקים מאובנים. מדי שנה מסבסדות ממשלות ברחבי העולם את תעשיית הדלקים המאובנים ב-6 טריליון דולר – סכום גדול מתקציב המדינה של סין. עם זאת, בהשוואה לוועידות קודמות יש התקדמות מסוימת בסימון הדלקים המאובנים כבעיה ובקריאה להיפרד מהם.

מה החשיבות של ועידת האקלים עבור ישראל?

ישראל מתנהגת כאילו משבר האקלים מתרחש בפלנטה אחרת ובכלל לא נוגע לנו. אנו חיים במקום רגיש במיוחד לשינוי האקלים, וצפויים להיפגע יותר מאזורים אחרים בעולם. עם זאת, היעדים האקלימיים שישראל הציבה לעצמה הם נמוכים מאוד – הנמוכים ביותר בקרב מדינות ה-OECD. ממשלת בנט התחייבה לצמצם את פליטות גזי החממה של ישראל ב-27% עד 2030, ואילו הממשלה הנוכחית התחייבה לצמצם אותן ב-30% עד אותה שנה. אבל לא רק שהיעדים שישראל הציבה לעצמה נמוכים – היא גם אינה עומדת בהם.

מה המשמעות של ועידת האקלים עבורנו כפעילים?

הוועידה קבעה שבשנה הקרובה יצטרכו כל מדינות העולם להציב לעצמן יעדים חדשים, שבמצטבר אמורים לאפשר לנו לעמוד ביעד העולמי של הפחתת הפליטות עד 2030. בכך נותנת לנו הוועידה מעין רף שאנחנו, הפעילים ברחבי העולם, נוכל להיאבק עליו. בפועל, המשמעות של ועידת האקלים היא מה שנצליח להשיג במאבקים שאנחנו מנהלים במדינות השונות.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/126046