פרופ' יגיל לוי: הצבא הפר את החוזה עם האזרחים והדרג הפוליטי

"מאז ההתנתקות, הציבו החרד"לים לעצמם יעד ברור: לשנות את הצבא לצבא לא מרוסן ולא כפוף למשפט הבינלאומי" – כך ציין השבוע פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה בריאיון ל'זו הדרך'. פרופ' לוי הוא מומחה ליחסי צבא וחברה בישראל, החוקר בין השאר שינויים בהרכב החברתי בצבא.

פרופ' לוי, כיצד הובילה התפיסה הביטחונית של הצבא למלחמה הנוכחית?

סיבה אחת היא הסתמכות-יתר על פתרונות טכנולוגיים. התפיסה שרווחה לפני 7 באוקטובר הייתה שיש בינינו לבין מה שמכונה "צבאות הטרור" – חיזבאללה וחמאס – תחרות על פיתוח יכולות טכנולוגיות. לפי תפיסה זו, לכל אתגר שיציב בפנינו האויב ניתן לפתח פתרון חדשני. כתוצאה מכך, כבר שנים רבות אין הצבא מציג בפני הדרג המדיני את מגבלות הכוח. זה שונה מאוד ממה שעשה הצבא באינתיפאדה הראשונה, למשל. אז מפקדי הצבא אמרו לדרג הפוליטי שהם מסוגלים לנטרל את האיום באופן חלקי או להנמיך את גובה הלהבות, אך לא לפתור את הבעיה הפלסטינית – משום שזו בעיה פוליטית. כיום מציע הצבא לכל בעיה פתרון קצר מועד, וכך ידיו של הדרג הפוליטי משוחררות. מאז 2009 הורידה ממשלת נתניהו מעל סדר היום את חזון שתי המדינות ואת הדיאלוג הפוליטי עם הפלסטינים, והצבא למעשה סיפק לה לגיטימציה. זו טופחת על פניו של הדרג המדיני כאשר ההבטחה הטכנולוגית מתגלה כבלתי-ישימה, כפי שקרה ב-7 באוקטובר.

סיבה שנייה היא שהדיאלקטיקה של הפעלת הכוח אינה חלק מהתפיסה הישראלית. כוונתי לכך שאנו מפעילים כוח נגד הצד השני, אבל בידיו נותרים מספיק שולי עוצמה כדי שיוכל להתגבר עלינו – בין אם באמצעות לימוד שיטות הפעולה שלנו, פיתוח צורות חדשות של התנגדות או בדרכים אחרות. כלומר, כוח צבאי הוא בסופו של דבר מוגבל. אך אנשי הצבא אינם מודעים לדיאלקטיקה זו, או שאינם מסוגלים לספק לה מענה. על כל חולשה בהפעלת הכוח, הם מציעים להפעיל כוח רב יותר.

אלה שתי הסיבות המרכזיות שאני מזהה לכשלים בתפקודה של מערכת הביטחון. אינני נכנס לדיון לגבי הכשל בהתרעה או האם הגדר פעלה. יש אנשים שמבינים בכך יותר ממני. מה שמעניין אותי הוא כיצד נוצרה הקונספציה ומה גרם לישראל לזנוח כל חלופה מדינית. בעניין זה ממלא הצבא תפקיד מרכזי. הצבא הפר לא רק את החוזה עם קהילת האזרחים הישראלית, שעל ביטחונה נכשל להגן ב-7 באוקטובר, אלא גם את החוזה עם הדרג הפוליטי, שנסמך על כך שהצבא יכול לתחזק את מדיניותו. כך אפשר להבין גם את עוצמת הכעס וחוסר האמון של הדרג הפוליטי כלפי הצבא.

מה הסברך להיקף הפגיעה הנרחב באוכלוסייה בעזה, החריג בהשוואה למלחמות הקודמות?

המלחמה הזאת מבטאת את פסגת החשיבה המיליטריסטית הישראלית. ישראל יצאה למלחמה בלי יעד מדיני ברור. גם היעדים המעורפלים שנקבעו כבר השתנו ארבע פעמים. באין יעד מדיני ברור, לצבא גם אין תוכנית יציאה מהמלחמה. לא רק שהיעדים מעורפלים – הם גם שאפתניים ביותר: גם השמדת הכוח הצבאי וגם שינוי משטרי.

זו הסיבה להפעלה של כוח הרסני הרבה יותר מבעבר, תוך הסתמכות על לגיטימציה רחבה בחברה הישראלית לטשטוש ההבחנה בין מעורבים לבלתי-מעורבים, וגל על לגיטימציה בינלאומית – שעדיין קיימת, גם כאשר היא פוחתת. הצבא מגדיר את העימות כמלחמה ולא כעוד סבב, ובמלחמה מותר לכאורה לעשות דברים שלא היו אפשריים בסבבים.

לכך יש להוסיף עוד הנחה רווחת בקרב מקבלי ההחלטות: כדי להתגבר על המורא שבהכנסת כוח יבשתי לעזה, שהוא מורא חזק מאוד בתרבות הישראלית מזה 15 שנים לפחות, חותרים להפעיל כוח במינימום סיכונים. המשמעות היא הפעלה של כוח רב בהתקפה אווירית, המבוצעת עם פחות מגבלות מבעבר. הכוח צריך להיות חזק מספיק כדי לדרבן את האוכלוסייה האזרחית להתפנות וליצור שטחים אורבניים סטריליים. בשטחים אלה הצבא פועל, למיטב הבנתי, מתוך הנחה שמי שנותר שם עשה זאת מבחירה, ולכן לא צריך לכבד את חסינותו – גם אם לא לירות בו במתכוון. התוצאה היא –  מספר חסר תקדים של הרוגים. "ניו יורק טיימס" טוען שקצב ההריגה גבוה יותר מזה שהיה במלחמות האמריקאיות בעיראק ובאפגניסטן.

במלחמה הנוכחית אנו עדים לפוליטיזציה גוברת של הצבא: חיילים וקצינים קוראים בגלוי לנקם בעזה ולחזרה לגוש קטיף. מהי הסיבה לכך?

זו תוצאה של שתי תופעות שמתלכדות. האחת היא מה שכיניתי בעבר 'מרד חיילי הצווארון הכחול'. אני מזהה תופעה זו באופן ברור בפרשת דוד הנחלאווי ובפרשת אלאור אזריה. חיילים מוצאים דרכים להביע את מחאתם נגד מה שהם רואים כמדיניות מרוסנת מדי של הצבא המסכנת אותם או לא מגבה אותם כאשר הם מפעילים אלימות. תמה זו, המופיעה גם היום, מתלכדת עם השימוש ברשתות החברתיות המעצים מאוד את החיילים (אף כי הוא אסור בפקודות הצבא).

תהליך שני הוא ההתחזקות החרד"לית. מאז ההתנתקות הציבו החרד"לים לעצמם יעד ברור: לשנות את הצבא לכזה החותר לניצחון, אשר אינו מרוסן ואינו כפוף למשפט הבינלאומי. הם חותרים כמו-כן למחיקת האבחנה, המלאכותית לשיטתם של כמה מהחרד"לים, בין לוחמים לאזרחים חפים מפשע. כך אפשר להבין חיילים המצטלמים בדברם נגד הוראות מרסנות של הצבא או על חזרה לגוש קטיף. זו התרסה נגד המערכת הצבאית.

כך יש להבין גם את החזרה לקדמת הבימה של שיח הנקם, שהיה די בשוליים. מאז 'עופרת יצוקה' החרד"לים החזירו אותו ונתנו לו לגיטימציה. תהליך זה משתקף גם ברטוריקה של מפקדים בכירים. לדוגמא: בפקודת הקרב של תא"ל בר כליפא, מפקד אוגדה 36, שקרא לנקם בעזה. זו אינה תפנית; זו המשכיות עם עליית מדרגה משמעותית. להערכתי, שיח הנקם יחריף כאשר המלחמה תסתיים, במוקדם או במאוחר, ללא ההישגים שהם קיוו להם. הפער בין תוצאות המלחמה לבין מטרותיה השאפתניות יעורר אי-שקט רב בקרב הלוחמים.

מה בין תהליך זה להרכב החברתי של הצבא?

מאז מלחמת לבנון הראשונה, וביתר שאת מאז שנות התשעים, מורכב צבא היבשה בשיעור גבוה יותר מחובשי כיפה, מזרחים ממעמד הביניים ומטה, דרוזים, יוצאי ברית-המועצות ויוצאי אתיופיה. כך גדל המשקל של קבוצות המזוהות עם זרמים דתיים ולאומניים. אלה חיילים שאינם מתגייסים כדי לשמור על הסטטוס קוו, אבל זה מה שהם נדרשים לעשות. חלק מהם מתוסכלים לא פעם כתוצאה מכך. זה נכון במיוחד כאשר הם נדרשים לשרת בגדה המערבית – עיקר העיסוק של הצבא בשנים האחרונות – שחלקם מייחסים לשירות בה חשיבות תיאולוגית של שמירה על ארץ ישראל. תסכולם מבטא את ציפיותיהם מהצבא ואת המטען האידיאולוגי שלהם.

הרשתות החברתיות עוזרות לחיילים אלה לגבש מסה וירטואלית ומאפשרות להם לבטא את דעתם. אצל החרד"לים זה מורכב יותר, כי הם מצטרפים לצבא ככוח מאורגן באמצעות ישיבות ההסדר והמכינות הקדם-צבאיות. יש להם לכידות גדולה תוך כדי השירות וגיבוי משמעותי של המערכות הארגוניות הללו מחוץ לצבא. מערכות אלה מונהגות בידי רבנים עם סדר יום דתי-לאומני ברור מאוד, שרבים מהם מתגוררים בשטחים. חיילים אלה משמיעים קול, ויש להם תחושה של יכולת מיקוח ושל תביעה צודקת להשפעה על הצבא בדרישה להגנה ולגיבוי. זה אחד השינויים הגדולים שאנחנו עדים לו כיום בעיקר בצבא היבשה – פחות בחיל הים, ובוודאי לא בחיל האוויר.

האם אתה מזהה אפשרות לשינוי חיובי בישראל בעקבות המלחמה?

בספרי "יורים ולא בוכים" טענתי שישנם שלושה תנאים לפריצת הסטטוס-קוו הפוליטי-צבאי. הראשון הוא – עליית מחיר הביטחון. עד 7 באוקטובר היה מחיר הביטחון נמוך יחסית, כלכלית וגם אנושית. התנאי השני הוא – קיומה של אופציה מדינית סבירה, מה שלא הונח על השולחן מזה שנים רבות. התנאי השלישי הוא – מיצוי היכולת הצבאית. אינני בטוח שתנאים אלה יתקיימו לאחר סיום המלחמה.

יהיו רבים שיחשבו שהצבא יכול היה לנצח אלמלא הפוליטיקאים, שתקעו סכין בגבו בתמיכת השמאל והפסיקו את המלחמה. גם אופציה מדינית סבירה אינה על השולחן כרגע. מה שברור הוא שמחיר הביטחון עלה ויעלה, גם כלכלית. ניסיון העבר מלמד אותנו שמחיר גבוה שלא מלווה באופציה מדינית ולא מלווה בהכרה בכך שהצבא מיצה את יכולותיו אינו מחולל שינוי.

הנקודה העיקרית בה ניתן לצפות לשינוי היא התפכחות, לפחות חלקית, של המעמד הבינוני החילוני מהמחשבה שכוח יכול לספק פתרון בלתי-מוגבל. המרכז-שמאל צועד כעת מאחורי הדגל ומסתער בעזה בלי לחשוב על חלופות. אבל אחרי המלחמה, ולאחר שטראומת 7 באוקטובר תירגע מעט, יכול להיות שנראה חזרה לשיח על הכיבוש ועל פתרון שתי המדינות – מה שכבר החל במחאה נגד ההפיכה המשטרית. אפשרות נוספת היא שמחיר הביטחון יעלה עוד יותר כתוצאה מלחץ בינלאומי על ישראל. לא מן הנמנע שתהיה תפנית במדיניות האמריקאית, אפילו אם ייבחר נשיא רפובליקאי. כך למשל, עסקה עם סעודיה העוקפת את הבעיה הפלסטינית כבר לא נראית אפשרית.

בצד זאת יהיו בישראל הרבה קונפליקטים. צפוי תסכול גדול מאוד על רקע הפער בין מטרות המלחמה לתוצאותיה. סביר בהחלט שיפרוץ עימות קשה בין ימין לשמאל על מי אחראי למלחמה. ה"יחד ננצח" והשתקת המחלוקות לא ישרדו כאשר אבק שדה הקרב ישקע.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/125980