הדלת המסתובבת של הסיוע הרפואי ההומניטרי לתושבי רצועת עזה

ד"ר אוסאמה טנוס פרסם בשנת 2020 מאמר בכתב העת השמאלי האמריקאי הוותיק "פרויקט המחקר והמידע של המזרח התיכון" (MERIP) תחת הכותרת: "הדילמות בעיסוק ברפואה הומניטרית בעזה". ד"ר טנוס הוא חבר בארגון רופאים לזכויות אדם והוא לקח חלק במשלחות הארגון לעזה בשנים 2019 ו-2020. למרות שהמאמר נכתב טרם החורבן הנורא בעזה עקב המלחמה הנוכחית, הוא מציג סוגיות חשובות בנושא הסוגיה הרפואית ההומניטרית בעזה. להלן מובאים עיקרי המאמר.

***

כרופא פלסטיני בחיפה, חיכיתי בכיליון עיניים להזדמנות לסייע לצוותים הרפואיים ברצועת עזה במאמציהם לסייע לתושבי הרצועה החיים בתת-תנאים. הייתי אסיר תודה עבור ההזדמנות להצטרף למשלחת של רופאים לזכויות אדם בשתי משלחות לרצועת עזה בדצמבר 2019 ובינואר 2020. רופאים לזכויות אדם הוא ארגון ישראלי שנוסד ב-1988.

מטרת הארגון היא לקדם טיפול רפואי שווה עבור כל אזרחי ישראל ועבור כל הנתינים של הכיבוש הישראלי. הארגון מספק סיוע הומניטרי באמצעות מרפאות ניידות. בנוסף, לארגון מחלקה משפטית המסייעת לתושבי עזה להשיג ולהחזיק בהיתרי יציאה מעזה וכניסה לישראל עבור קבלת טיפול רפואי. כמו כן, מקדמת המחלקה המשפטית שינוי מדיניות לטובת קידום שוויון בטיפולים. רופאים לזכויות אדם הוא אחד הארגונים הישראליים היחידים המורשים להיכנס באופן סדיר לרצועת עזה עם מרפאותיהם הניידות, ציוד רפואי, רופאים וצוותים רפואיים הכוללים פלסטינים אזרחי ישראל.

ההתקפות הישראליות על רצועות עזה נוטות למלא את ערוצי התקשורת והמדיה החברתית בתמונות של גופות, של משפחות שנפצעו, של בניינים חרבים ורחובות הרוסים. הסיוע הרפואי הניתן בעזה קשור ברובו באותם צילומים מזמני מלחמה של בתי חולים מופצצים, של פציעות מלחמה כמו כוויות ואיברים קטועים, של כעס, תסכול והפסקות חשמל.

עזה שונה מהותית מאזורי קונפליקט אחרים

כדי להתכונן למסע לעזה, חקרתי את כל האתגרים הרפואיים איתם אצטרך אולי להתמודד. תהיתי אלה חומרים אני צריך לקרוא או איזה ציוד רפואי ותרופות אני יכול להביא עמי. הייתי מופתע לגלות כי כאשר ישראל חדלה להפציץ, שיעור מקרי המוות הקשורים בהפצצות צונח משמעותית מהמקום הראשון למקום ה-35, בעוד שמחלות כמו סוכרת ומחלות לב כובשות את המקומות הראשונים.

כשרצועת עזה אינה נמצאת תחת מתקפה ישירה, היא עדיין שונה באופן מהותי מאזורי קונפליקט אחרים בהם מתקיימת התערבות הומניטרית. זה אינו שדה קרב בין שני צבאות, או אזור קליטה זמני לפליטים ולמהגרים הנמלטים מאזורי קרבות אחרים, זה ההיפך מכך. עזה היא ביתה הקבוע של אוכלוסייה הנמצאת תחת מצור. היא מורכבת בעיקרה מפליטים שגורשו מבתיהם המקוריים קרוב לרצועת עזה ב-1948 ומהצאצאים שלהם. ברצועת עזה גרים 1.4 מיליון פליטים מתוך 1.9 מיליון עזתים. 75% מהאוכלוסייה סובלת מעוני ומאבטלה. עזה אינה אזור חקלאי או כפרי הסובל מתת תזונה או ממגפות.

רצועת עזה היא רצועה עירונית ופרברית צרה בשטח של 345 קמ"ר, הנמצאת תחת מצור הדוק שמקיימת ישראל מאז 2007. בכלא הפתוח הזה, הלחץ האינטנסיבי להמשיך בחיים ולבנות מחדש בתים (יחד עם הצורך בתורמים שיממנו את הבנייה מחדש), גורם לכך שאין זכר להריסות המלחמה או לראייה לפשעי המלחמה. רצועת עזה נבנתה מחדש כמה פעמים. עכשיו זו שכונת עוני כמו השכונות בערים כמו קהיר או ניו-דלהי, עם בתים בצפיפות גבוהה ותשתיות מתפוררות.

מגבלות מסגרת הסיוע ההומניטרי

בכל פעם שחזרתי מעזה, לא הפסקתי לחשוב על הדלת המסתובבת של הסיוע ההומניטרי, המכוון לאפשר לכמה שיותר רופאים ותרופות להיכנס ולכמה שיותר חולים לצאת. זה מטריקס ענקי של מידע מפורט ומורכב: גיל, מין, זהות החולים, חפותם מפשע, הדחיפות של הטיפול הרפואי, היכולת להשיג אישורים וטיפול, מספר המשלחות והציוד והתרופות הנכנסים לעזה. מידע נאסף והצלחות נחגגות כהצלחות.

גישה זו מתעלמת מהשאלות הבסיסיות של כיבוש, צדק וזכות הפליטים לשוב לבתיהם. גם כאשר מומחים קושרים בין הבריאות המדרדרת של העזתים לכיבוש הישראלי, הפרסום של מאמריהם בכתבי עת רפואיים עלול להיחסם במאמצים מתוחכמים של שתדלנים פוליטיים. במקביל, חגיגת שיתוף הפעולה בין הכובש לנכבש, המאפשר הכנסה נמשכת של סיוע רופאי, חושפת את מגבלות המסגרת של הסיוע ההומניטרי.

המצור הישראלי יצר עבור תושבי עזה מצב ייחודי ומסובך באופן קיצוני, השונה באופן מהותי מאזורי קונפליקט אחרים בעולם. כאשר אנשים סובלים ממחלות כרוניות, ביקור מהיר אצל רופא הוא נדיר מאוד ולא תמיד עוזר. יש לאפשר כניסה של סוגי סיוע רפואי נוספים. זה הכרחי ביותר לאוכלוסייה המתמודדת עם תנאי חיים קשים המשתנים במהרה, מהפצצות למצור. לדוגמא, פיתוחים טכנולוגיים כמו אמצעי רפואה מרחוק שראינו בסוריה יכולים לעקוף את החוקים הישראליים ולחתור תחת המצור ביצירת אפשרות לרופאים לאמן ולייעץ לצוותים רפואיים בעזה. הזנחת ההקשר הפוליטי הגדול של הכיבוש באמצעות "ניטרליות" של ארגונים ישראליים ושל המערכת הרפואית ההומניטרית כולה, הופכת אותם לשחקנים פעילים (שיוצאים נשכרים מכך במובן מסוים) במעגל האכזרי והחזרתי של הרס ושל בנייה מחדש.