אלפי תושבים ב-11 שכונות פלסטיניות בחברון בעוצר מאז ה-7 באוקטובר

מאז פרצה המלחמה ב-7 באוקטובר מטיל הצבא עוצר על 11 שכונות באזור H-2 בחברון. בתי העסק והחנויות נסגרו וכ-750 משפחות, המונות אלפי בני אדם, נכלאו בבתיהן. רק ב-21 באוקטובר, לאחר שבועיים של עוצר מלא, הודיע הצבא כי התושבים יוכלו לצאת מבתיהם בימים ראשון, שלישי וחמישי, לשעה אחת בבוקר ולשעה אחת בערב בכל פעם.

כל יציאה מהבית מחייבת מעבר במחסומים והיתקלויות עם חיילים, הכרוכים בהשפלות ובחיפושים גופניים קפדניים. תהליך זה נמשך זמן ארוך, ותושבים רבים שיצאו לקניות, אינם מספיקים לעבור במחסום בזמן הקצר שהוקצב להם. הם נאלצים לשהות מחוץ לבתיהם עד לפתיחה המחודשת של המחסום, כלומר למשך כל היום או כל הלילה. פרק הזמן הקצרצר שבו מוסר העוצר פעמיים ביום, שאת חלקו הגדול הם נאלצים להעביר במחסומים, מונע מהתושבים להצטייד לפי צורכיהם ולחלקם חסרים מזון, מים, תרופות או גז לבישול.

על פי דיווחים שהתקבלו בבצלם העוצר מערער לחלוטין את חיי התושבים. הם אינם יכולים להגיע לעבודתם או לבקר בני משפחה, התלמידים לא יכולים להגיע לבתי הספר וכל העסקים באזור מושבתים. התושבים חיים בחוסר ודאות מוחלט ואינם יודעים מתי יוכלו לשוב לשגרת חייהם. בה בעת, המתנחלים הגרים בעיר נהנים מחופש תנועה מוחלט, אותו הם מנצלים גם כדי לפגוע בתושבים הפלסטינים ולהתנכל להם ולרכושם.

“להגבלה הגורפת והקיצונית על חופש התנועה של מאות אנשים, ולכליאתם בבתיהם למשך שבועות ארוכים, אין כל הצדקה. ישראל מנצלת את העדר תשומת הלב – בישראל ובעולם – למתרחש בגדה בכלל ובחברון בפרט, ונוקטת בצעדים מרחיקי לכת, שהם בלתי חוקיים ומהווים ענישה קולקטיבית, האסורה על פי המשפט הבינלאומי. התנהלות זו היא חלק אחד ממשטר האפרטהייד שמנהלת ישראל, שביטויו הקיצוני ביותר הוא בעיר חברון”, נמסר.

יצוין שבשבוע שעבר פנתה האגודה לזכויות האזרח למפקד פיקוד מרכז בבקשה להסיר את העוצר שהוטל על התושבים הפלסטינים בחברון. בפנייה כתבה עו”ד רוני פלי נאמר: “גם בימי מלחמה קשים כימים אלה לא ניתן להצדיק כליאת תושבים בבתיהם לשבועות ארוכים, ובוודאי כאשר העיר מצויה הרחק מאזור הקרבות. לא ניתן להצדיק את ניתוקם מהעולם משך ימים ארוכים, ואת הפגיעה העצומה בפרנסה בחינוך. לא ניתן להצדיק את ההפקרה לאלימות ואת ההתפרקות המוחלטת מכל חובות הצבא לפי הדין הבינלאומי”.

אריג’ אל-ג’עברי, בת 41 ואם לחמישה, תושבת שכונת א-ראס בחברון, סיפרה לבצלם: “אני גרה בשכונת א-ראס עם בעלי שאדי, בן 47, ועם הבנים שלנו, חמד, בן 23, סים, בן 21, עומר, בן 16,מוחמד, בן 15, ורידא, בן 7. הבנים שלי עובדים עם אבא שלהם בצביעת בתים בעיר רמאללה ואני עקרת בית. הבית שלי נמצא במרחק של בערך מאה מטרים מבניין שגרים בו מתנחלים והוא משקיף על הרחוב שמחבר בין ההתנחלות קריית ארבע לבין מסגד אל-איבראהימי (מערת המכפלה). בשבת 7 באוקטובר התעוררנו מקול של מגפון של הצבא שהכריז על עוצר בעיר. הסתכלנו מהחלון וראינו ברחוב עשרות חיילים שתקפו את כל מי שהם נתקלו בו. בעלי והילדים מיהרו לצאת לעבודה, לפני שיסגרו את השכונה, אבל אז הם ראו שהרבה מהכניסות לשכונה נסגרו והחליטו לחזור הביתה. לפני שהם חזרו הם עשו כמה קניות כי הם פחדו שניסגר בבית להרבה זמן”.

“בשעות הערב ישבנו וראינו חדשות בטלוויזיה ואז שמענו ירי ברחוב. הסתכלנו מהחלון וראינו חיילים רצים אחרי ילדים שהיו עדיין ברחוב. כשהחיילים ראו אותנו הם צעקו עלינו שנסגור את החלונות וכיוונו אלינו את כלי הנשק שלהם. סגרנו מהר את החלונות והתרחקנו. חוץ מזה, מאז שהתחיל העוצר החיילים עולים מדי פעם לגג הבית שלנו, בשעות הלילה, צועקים ומפריעים לנו לישון. כמה פעמים הם גם ניסו לפתוח את הדלת בכוח. יומיים אחרי שהתחיל העוצר נגמרו לנו המים בבית. אנחנו מקבלים מים מהעירייה רק פעם בארבעים יום ואז ממלאים את המכלים על הגג. אין לנו בור מים ליד הבית כמו לתושבים אחרים, אז כשהמים מהעירייה נגמרים אנחנו ממלאים בקבוקים מהברז של מסגד אל-ראס. שלחתי את הבנים שלי למסגד, אבל הוא היה סגור. הסתכלתי מהחלון לראות מה קורה, ואז ראיתי את החיילים צועקים על הילדים שלי ומכוונים אליהם את הרובים שלהם. הם צעקו עליהם שיחזרו הביתה ושלא יצאו ממנו בכלל. נבהלתי מאוד. כשהילדים חזרו נעלתי את הדלתות ואת החלונות.

“ביקשתי מהשכנים מים לשתייה והם העבירו לנו שני בקבוקים שקשרו לחבל, דרך החלון האחורי. התקשרנו לעירייה וביקשנו שיביאו לנו מים, אבל הם אמרו לנו שזה מצריך תיאום וכוחות הכיבוש לא מסכימים לעשות תיאום כזה. אז נאלצנו להסתדר רק עם בקבוקים ששכנים העבירו לנו כל פעם. רק כעבור שלושה ימים, קיבלנו אספקה של מים זורמים. הצלחתי לעשות כביסה ולנקות את הבית. אספנו מים בכלים מפלסטיק”.

עוד הוסיפה “החיים שלנו נהיו בלתי נסבלים והמצב הנפשי שלי רע מאוד, אנחנו אוכלים ארוחה אחת או שתיים ביום וחוסכים מאוד במים. הבתים שלנו הפכו לכלא, אסור לפתוח את החלונות ואת הדלתות, ואסור לצאת לחצר של הבית או לעלות לגג. הכול אסור עכשיו. אני גם מתגעגעת להורים שלי. הם גרים קרוב לגבעת האבות, וגם להם אסור לצאת או להיכנס. אני מדברת איתם בטלפון, אבל זה לא אותו הדבר.”