ריאיון עם העיתונאי מירון רפופורט: “מה נורא כל כך שבפלסטין יהיה מיעוט של מתנחלים?”

“זו הדרך” שוחח עם העיתונאי מירון רפופורט, מראשי ההתארגנות “ארץ לכולם”. בשיחה הדגיש רפופורט כי במסגרת החזון של “ארץ לכולם” יקומו שתי מדינות ריבוניות עם גבולות פתוחים על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967. בנוסף, יתקיים חופש תנועה לאזרחיהן, ומוסדות פדרטיביים יסדירו את שיתוף הפעולה ביניהן. לדבריו: “השמאל הפסיק לדבר על הכיבוש ועל פתרון מדיני ומסתפק בלומר ‘מה שהפלסטינים יחליטו’. אבל גם לנו יש אחריות”.

במסמך פנימי של “ארץ לכולם” נכתב כי המתנחלים יוכלו להישאר בפלסטין בהסכמת הפלסטינים. האם זה ריאלי?

אנחנו צריכים להסתכל על הפתרון של ‘ארץ לכולם’ כמקשה אחת, כחבילה אחת. אנחנו מדברים על כך שהארץ הזו היא מולדת משותפת ליהודים ולפלסטינים. לכן ראוי שתהיה גם הכרה הדדית בכך שזו מולדת משותפת ושיש בה שני עמים שזכאים להגדרה עצמית. זה בא בצורה של מדינה שבה האזרחים זכאים לשיווין לאומי ולשיווין אזרחי. צריך לעזוב את רעיון ההפרדה, שהוא הרעיון שעליו מתבסס ‘תהליך השלום’ של הסכמי אוסלו. צריך להפסיק לומר ‘אנחנו פה והם שם’, ולעבור לבסיס של שותפות שיוונית בארץ הזו. בתוך המבנה הזה, אחד ממרכיבי היסוד בעינינו הוא חופש תנועה ומגורים לכולם. כלומר, להגיע למצב שבו פלסטיני (לרבות הפליט) יכול לנוע ולגור בכל רחבי הארץ הזו שהוא קורא לה פלסטין: ברמאללה, בג’נין, ביפו, ברמלה, בחיפה ובלוד. ומצד שני ליהודי יש חופש גמור לגור היכן שהוא רוצה: ברעננה, בכפר סבא וגם בגדה המערבית או בעזה.

האם ההתנחלויות לא מהוות מכשול מהותי לכך? – כיצד זה מתיישב?

אין ספק שזה צריך להתבטל. תקום מדינה פלסטינית עצמאית, ריבונית לחלוטין. עם זאת, יוכלו לגור בה יהודים, ואני לא מצליח להבין את ההתנגדות לרעיון הזה. אני מודה שמבחינתי הדחף העיקרי הוא קודם כל עניין הפליטים. כשהתחלתי להסתובב בגדה המערבית בתור עיתונאי וכשדיברתי באופן בלתי אמצעי עם פלסטינים, הבנתי את העומק של סוגיית זכות השיבה. דרישת הזכות היא לא מהלך פוליטי, אלא מהלך רגשי עמוק שעליו מתבססת זהות העם הפלסטיני. לכן פתרון שמתעלם מזכות השיבה איננו פתרון צודק וגם לא יכול לשמש פתרון יציב. מציאות שבה חצי מהעם הפלסטיני נשאר בגלות מזמינה אי שקט והפרה של הסכם. ההפרדה הקלאסית של אוסלו לא מספקת פתרון לשאלה הזו.

ביוזמת ז’נבה מדברים על מספר סמלי של פליטים שאולי יחזרו, בהסכמת ישראל. אנחנו צריכים לחשוב על פתרון שיכיל את השאלה הזו, לא באופן סימבולי, ולא רק כהכרה בפליטים. זה הבסיס שממנו צריך להשית את הפתרון. אני מכיר בכך שישנה מדינת ישראל, ומכיר במציאות למרות שאני לא חייב לאהוב אותה. יש פה שישה מיליון יהודים שזכאים גם הם להגדרה עצמית. לכן אני מחפש פתרון שיאפשר מצד אחד שיבה, ומצד שני ישאיר את הדבר הזה שנקרא מדינת ישראל, כי היא לא תתפרק. הפתרון היחיד שיכול להכיל את זה בעיניי הוא חופש תנועה וחופש מגורים.

במסגרת הפתרון, האם המתנחלים יחזיקו באזרחות ישראלית וימשיכו תחת שלטון פלסטיני?

אנחנו מציעים שתינתן האפשרות, לאו דווקא למתנחל אלא לכל ישראלי באשר הוא, יהודי או פלסטיני, לחיות במדינת פלסטין תחת שלטון פלסטיני. האם ההתנחלויות יישארו כפי שהן? ממש לא, ובוודאי שאלה שהוקמו על אדמה פרטית כמו המאחזים, חייבים להיות מפונים. ולגבי התנחלויות שקמו על מה שנקרא ‘אדמת מדינה’, יהיה צריך לעשות משא ומתן בין המדינה הפלסטינית ובעלי הקרקע המקוריים לבין יהודים שירצו להישאר. יש כל מיני אופציות על השולחן: פיצוי, חכירה, החלפת שטחים או פינוי.

נוכחות המתנחלים מלווה כיום בצבא כובש. כיצד נראה מאזן הכוחות הצבאי בתוכנית?

“צבא ישראלי לא יהיה במדינה הפלסטינית, ולא תהיה למתנחלים אפשרות להחזיק נשק אישי. אנחנו מתבססים על מה שנמצא בהחלטת האו”ם 194 מ-1948 בנוגע לזכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם. ישראל אימצה את ההחלטה הזו כאשר היא הצטרפה לאו”ם. ההחלטה אומרת שהפליט יחזור לביתו בהקדם האפשרי, ואנחנו מאמצים את הרעיון הזה לכולם”.

על פי ארגון “אמנסטי” בין הים לנהר מתקיים שלטון אפרטהייד ועליונות יהודית. איך משנים זאת?

כדי לבטל את משטר האפרטהייד, צריך לפרק את המוסדות שמכוננים אותו. אחד מהם הוא השליטה הישראלית בחופש התנועה. פלסטינים משני צדי הקו הירוק לא יכולים לנוע באופן חופשי, בשעה שלכל פלסטיני בתוך ישראלי יש קרובי משפחה בעזה, בגדה המערבית או בחו”ל. זה צריך להתבטל, וצריך לכונן פה משטר על בסיס שיווין ושותפות. זה גם משליך למה שקורה בתוך ישראל. מבחינת החוק הבינלאומי אני מכיר בהפרדה בין ת”א לעופרה. יחד עם זאת, צריך לפתוח את העדשה ולהכיר בכך שיהודים ופלסטינים נמצאים בכל מקום בשטח שבין הירדן לים. זה מצב לגיטימי כל עוד הוא קורה בלי זכות יתר ליהודים – לא לאומיות ולא אישיות. זו הדה-קולוניזציה האמיתית.

קראו עוד בנושא