הטבח בעוטף, המלחמה בעזה וכישלונו של שיח הזהויות

אני  צופה בשידורים הרצופים של אל ג’זירה בערבית, והמראות מעזה מזעזעים: רחובות שלמים הרוסים, המונים צובאים על בתי החולים, הצעירים עוזרים לשאת את הפצועים המגיעים ללא הפסקה. קטע ארוך מהשידור מלווה עיתונאי ותיק של אל-ג’זירה, אשר אשתו ושני ילדיו נהרגו בהפצצה על ביתם. לבד מכל אלה, מתרחשים מעשי רצח יומיומיים של צעירים במחנות הפליטים ושל תושבים בכפרים בשטחי הרשות הפלסטינית ונמשכים הרדיפות הפוליטיות והמעצרים של הפלסטינים אזרחי ישראל.

יחד עם הזעזוע ממצבם של הפלסטינים וההזדהות איתם, חובה לומר כי ההתקפה של החמאס על היישובים הישראליים, הרצח והחטיפה של תושביהם היו, בלשונו של טלייראן, מעשה הגרוע מפשע. זו הייתה איוולת חסרת כל תכלית רציונאלית, כרוניקה של מוות ידוע מראש. בדיעבד נראה בבירור שהתקפה זו, כפועל יוצא מקריאתו של החמאס “לחיסולה של הישות הציונית” וגם מהאדרתו כ”תנועת שחרור”, הייתה  שגויה והרת אסון עבור הפלסטינים. החלטה זו שירתה אך ורק את מפלגות הימין הפשיסטי בישראל.

ההתקפה הרצחנית כביטוי של הזעם והשנאה כלפי ישראל והישראלים, והראיה הפשטנית של העולם בשחור ובלבן,   מובנת  במידת מה אצל א-שבאב בעזה ובג’נין. אולם היא הרסנית ובלתי נסלחת כאשר אנשי ציבור, אקדמאים ואנשי שמאל ישראלים ופלסטינים משננים את המנטרה בדבר “העימות המתמשך בין הקבוצה הקולוניאלית המתיישבת לבין הקבוצה הילידית בפלסטין ההיסטורית”. עזמי בשארה ואילן פפה כמשל. מדוע במקום דברי האיום והטפת המוסר לישראלים, לא לפנות אליהם ולומר, כפלסטינים וכאנשי שמאל,  שכל בני האדם נולדו שווים ואין להפלות בין דם לדם.

הסוציולוג ארנסט גלנר טען נגד ספרו הידוע של הוגה הדעות ז’וליאן בנדה “בגידת האינטלקטואלים”, כי הספר עצמו הוא בגידה באינטלקטואלים. דווקא בכך שהוא מחייב את האותנטיות של האינטלקטואלים ואת הנאמנות שלהם לעקרונותיהם ללא התייחסות לתוכנם הפוליטי-מוסרי ולגישתם לנאורות ולקדימות של האוניברסאלי. זה גם הקושי עם אותם קולות הזעם, השנאה והגינוי של ישראל בקרב הפלסטינים ובחוגי השמאל, אשר אינם משמיעים (כמעט) קול רציונאלי-ביקורתי כלפי ההתקפה של החמאס. בעיקר לא נשמעת תשובה לשאלתו של לנין: “מה לעשות?”

הקושי עם הזהותנות האתנית

האשמים, כפי שכתב עידן לנדו, הם “לא רק כנופיית ביבי. זו כל השדרה של ההנהגה המדינית והצבאית, לאורך (לפחות) שני העשורים האחרונים, שבהם התגבשה מדיניות המצור והמבצעים נגד עזה”. אולם כל אלה הם כמו הווירוס  התוקף את הגוף. ואם כך, זה בד  בבד גם הכישלון שלנו, אנשי השמאל הנאבקים בכיבוש ומטיפים לציבור הישראלי  לאורה של  השקפת עולם ותפיסת צדק ומוסר אוניברסאלית כניגודה של הלאומנות היהודית השלטת. לפי כך, דווקא עכשיו כאשר התותחים רועמים, צריך להודות שזה גם כישלונו וקוצר ידו  של שיח הזהויות ו”הפוסטיזם” הרווחים  בחוגי השמאל. לפי גישות אלו, הנאורות והתבונה הן שיח הגמוני לבן; לתבונה אין יכולת להבין את המציאות; והרגש, הדמיון והאי-רציונאלי מניבים תובנות אמתיות  יותר של המציאות.

מהו הקושי עם הזהותנות האתנית היהודית? הנה עדות רלוונטית מהימים האפלים ההם בשנות השלושים, על המשטר שמימש, כביכול, את רצונו של העם (הפולק). כך כתב המשורר גוטפריד בן לקלאוס מאן בגלותו: “זה הפולק שלי. פולק הוא הרבה! הווייתי האינטלקטואלית והכלכלית, לשוני, חיי, קשרי עם בני האדם, הסכום הכולל של מוחי, את כל אלה אני חב בראש ובראשונה לפולק הזה”. אלא, שכידוע מאז,  הנאורות הלאומית הפוליטית היא הריבונות של “הרצון הכללי”, ולא “תחייתו של  עם עתיק יומין הקיים מקדמת דנא כשלעצמו בלבד”. לפי כך, ניתן לראות את ישראל היום כגרועה שבחברות המתנחלים.

להחיות את הרוח האוניברסלית

אביא כמשל את העצמאות המקסיקנית, הנחגגת בגאווה בכל שנה בספטמבר. במהלך הטקס מוזכרת שוב ושוב קריאתו של מיגל הידאלגו אי קוסטילה ב-1810 לקום בכוח הנשק נגד האבסולוטיזם הספרדי. קוסטילה היה הוגה דעות נאור, שקיבל השראה מהמחשבה הצרפתית ומהמהפכה של 1789. הקריאה הובילה למלחמת עצמאות ממושכת, וזו הושגה לבסוף ב-27 בספטמבר 1821.  גם ארון השלדים של ארצות-הברית מלא, לא פחות ואולי אף יותר מזה של ישראל. עם זאת, ארה”ב, כחברה מתנחלת ללא הצדקה מוסרית, המציאה את עצמה כלאומיות מודרנית עם חוקה דמוקרטית אוניברסאלית, לפיה כל בני האדם נולדו שווים ושמורה להם הזכות לחירות.  זו, בלשונו של קוז’ב, ההבנה “שכל הרעיונות צומחים מתוך היסטוריה אנושית של מאבק, ושעל האינטלקטואלים להשתתף בפועל בהיסטוריה, להוציא לאור את האמיתות העתידיות החבויות בהווה”.

רעיונות הנאורות הם שהעניקו השראה והניעו את התהליך ההיסטורי. אלה רעיונות שלאורם ניתן להתעלות גם כאן ועכשיו מעל ה”אנחנו” היהודי הלאומני השליט. המסקנה היא שצריך להכיר בחברה הישראלית, כפי שהעוצבה מראשיתה של התנועה הציונית ועד היום, כתנועה וכחברה רבת פנים וניגודים שאפשר לשנותה כך שלא תהיה לאומנית יהודית וכובשת כפי שהיא. מה שדרוש בישראל-פלסטין, כמו בעולם בכלל, הוא להחיות את הרוח האוניברסאלית של המהפכה הצרפתית,  כפי שבאה לידי ביטוי בנאומיהם של מנהיגיה:

“שבני כל הארצות יתלכדו לאורם של קול ההיגיון ועניין  הציבור. מה הוא עקרון בסיסי של משטר דמוקרטי עממי, כלומר מקור כוחו העיקרי, אשר מקיים  ומניע אותו? זו המידה הטובה. אני מדבר על המידה הטובה בציבור אשר עשתה נפלאות ביוון וברומא ועתידה לחולל דברים מדהימים עוד יותר בצרפת הרפובליקאית”.