שיח סוציולוגים על אחריות ואשליות בעקבות המלחמה ברצועת עזה

יותר משלושה שבועות אל תוך המלחמה העקובה מדם, משווע הציבור הישראלי לתשובות. כיצד התאפשר ב-7 באוקטובר הטבח הנורא בתושבי עוטף עזה? מהן מטרות המלחמה בחמאס בעזה? מי אחראי למחדל הטבח? ממשלת הימין מבוששת לענות. שרים מעטים, כגון יואב קיש ומיקי זוהר, לקחו אחריות, כך גם ראש השב”כ רונן בר והרמטכ”ל הרצי הלוי. האחראי הראשי, ראש הממשלה הנאשם בפלילים בנימין נתניהו, מנסה לחמוק בערמומיות מאחריותו ולהעביר אותה הלאה, אל ראשי הצבא והמודיעין.

על שאלות אלה ניסו להשיב בשבוע שעבר שני חוקרים בקהילה “חברה וביטחון” בוובינר של האגודה הסוציולוגית הישראלית. בכנס נטלו חלק נשיא האגודה הסוציולוגית לשעבר פרופ’ לב גרינברג ופרופ’ יגיל לוי, מבכירי חוקרי יחסי צבא וחברה בישראל.

“כיבוש טכנולוגי”

העמדות של שני החוקרים משלימות זו את זו. לוי התייחס ל”התעלמות הצבא מדיאלקטיקה של כוח” וגרינברג דיבר על “מלכודת שיח הניצחון: כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה”. לטענתו של לוי, התרחקות בני המעמד הבינוני-חילוני מתפקידי הלוחמה הצבאיים, בצד עליית מספרם בתפקידי מודיעין וטכנולוגיה, הגבירו את התבססות הצבא על טכנולוגיה ועל “כיבוש טכנולוגי”. קרי: המשך הכיבוש והשליטה ברצועת עזה מרחוק בעזרת אמצעים טכנולוגיים כמו כיפת ברזל, ומערכת מכשולים, מחסומים ומקלעים המופעלים מרחוק. אלו העניקו לצבא לגיטימציה לקדם את שילובו של ההייטק בתפקידי הלחימה והשיטור ואפשרו לממשלות השונות להמשיך ולתחזק את אשליית הסטטוס קוו המדיני – הקרוי בפיהם “ניהול הסכסוך”.

גרינברג ביקש לשים לב לתגובה הפוסט-טראומטית של הציבור, כאשר ממדי האימה נתגלו. רבים בציבור נזכרו בעבר הקרוב והרחוק: השואה, מלחמת 1948, מלחמת יום כיפור ועוד. הוא מצידו התעקש לעסוק בהשוואה אחרת – לימי האינתיפאדה השנייה: מספר ההרוגים (1,000 ישראלים ו-4,000 פלסטינים), הקיפאון המדיני והחידלון המנהיגותי שאפיינו את התקופה.

בתקופה ההיא נוסח “שיח הניצחון”, אותו טבע משה “בוגי” יעלון הרמטכ”ל לשעבר והפוליטיקאי בהווה. יעלון טען בזמנו כי ישראל ניצחה כאשר מחמוד עבאס (אבו מאזן) הודיע על הפסקת אש והאינתיפאדה השנייה הגיעה לסיומה. לדבריו, במבצע “חומת מגן” (2003) פלשה ישראל ודיכאה את הפלסטינים בערי הגדה המערבית וכפריה, אך נמנעה מלהיכנס לעזה עקב חשש מקורבנות רבים. לא רק נשיא ארה”ב ג’ו ביידן עיכב את הפלישה  הקרקעית  לעזה, אלא גם ראשי הצבא ומערכת הביטחון בלמו את ראשי הדרג המדיני השש אלי קרב. כפי שדווח, היה זה דווקא שר הביטחון יואב גלנט, “האחראי” לכאורה, שרצה “לתת מכת פתיחה” לחיזבאללה בגבול הצפון  ולדרדר את האזור למלחמה כוללת.

לא “קריסת הקונספציה” אלא “התפכחות מאשליה”

רבים מדברים על קריסת “הקונספציה” של נתניהו, שטיפח במשך שנים את ארגון הטרור חמאס כאלטרנטיבה לאש”ף ולרשות הפלסטינית. נתניהו טען שפיצול בין הגדה לרצועה ישרת את האינטרסים הישראליים ויקפיא את המצב כמו שהוא לזמן ארוך. לב גרינברג הסביר כי קונספציה היא “פרשנות מסוימת לעובדות, בהתאם להשקפת עולם”. לכן לדעתו לא הייתה “קריסת קונספציה”, אלא “התפכחות מאשליה”, שמשמעותה – “חוסר היכולת הבסיסית לראות את העובדות הבסיסיות”. ואלה, כאמור, המצור המוטל על עזה מאז 2005 ועונש מאסר העולם שהוטל בפועל על יותר מ-2 מיליון תושבים, מחציתם מתחת לגיל 18.

“זו אשליה שניתן להחזיק 2 מיליון אנשים בכלא למאסר עולם ולצפות שהאסירים לא ינסו להתקומם” – אמר לוי. הוא הוסיף: “החמאס איננו פועל לפי קודים מערביים של הרתעה”. לכן למרות שלישראל עליונות צבאית מובהקת, אין זה אומר כי החמאס לא יפעיל כוח כדי להשיג מטרות פוליטיות. גרינברג הסביר כי כל עוד העלויות של תחזוק הסכסוך היו נמוכות, הסכסוך היה “בלתי פתיר”. אך כעת, כאשר מספר הקורבנות בצד הישראלי ובצד הפלסטיני כה גבוה, נפתח חלון לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

לדעתי, שיח הסוציולוגים מוביל למסקנה שעל ארגוני המחאה, שהפכו לאחרונה ארגוני סיוע, לא רק למלא את החלל שהותירה המדינה, אלא גם להחליף את ההנהגה הכושלת ביותר שהייתה. זו הנהגה שהפקירה את הביטחון של הציבור, שמסכנת את חייהם של אלפי אזרחים ושמפציצה בעזה ללא רחם, כדי לספק את תאוות הנקם ואת מימוש “תוכנית ההכרעה” של השר בצלאל סמוטריץ’ וחבר מרעיו.