עדות: המפגש בין מתנדבים למפונים באילת שחייהם שבים לשגרה הרחק מהבית

המצב הנוכחי באילת מורכב: מצד אחד, עשיה והתנדבות אזרחית, עזרה הדדית נרחבת והתגייסות מטעם המלונות והרשויות בעיר; מצד שני – העדר גוף האחראי לארגון כל מה שקורה בעיר; מתח בין מפונים ומתפנים; ומערכות רווחה וחינוך המתקשות לתת מענה לצרכיהם הרבים. אני פעילה בארגון לב אחד שייעודו – לבטא את קולם של המפונים והמתפנים שכמעט שאינו נשמע, ולהציג בפני הגורמים השונים את תמונת המצב ואת הקשיים שנוצרו.
לב אחד הוא ארגון התנדבותי ארצי שמטרתו לבנות תשתית סיוע מידי למפונים ולמתפנים, לרבות גיוס מאורגן ומקצועי של מתנדבים ומענה לצרכים בשעת חירום. בחמ”ל לב אחד באילת, אנחנו מונים בעת כתיבת שורות אלה 275 מתנדבים.  בין המתנדבים שלנו – כאלה שהגיעו עצמאית כדי לתרום ולסייע בכל משימה, וכן חניכי מכינות ושנת שירות שבאו לסייע בפעילות החינוכית בעיר.

לפי ההערכות שלנו, ישנם באילת כ-35,000 מפונים ומתפנים. ציינתי כי הנתון הוא הערכה, שכן לשום גורם אין נתונים מדויקים, וזאת בהתחשב בשינויים החלים בכל יום. העיריה מתמודדת, פועלת ומשקיעה מאמצים רבים בניסיון לנצח על האירוע: מסייעת במה שניתן ונמצאת בקשר רציף עם עשרות הארגונים האזרחיים הפועלים בעיר. גם הארגונים עצמם מתקשים בארגון הסיוע, מאחר שכל ארגון פועל בזירה שלו. בפועל, העבודה מתבצעת במקביל וללא תקשורת יעילה.

היקף הסיוע לאלה שהגיעו לאילת תלוי מאוד גם בקטגוריה שעמה הם נמנים. מוסדות המדינה קבעו, כי “מפונים” הם אלה שפגיעתם הוכרה ולכן מקבלים מימון ללינה וסיוע מהמדינה, ואילו “מתפנים” הם אלה שהחליטו לעזוב את בתיהם ויישוביהם באופן עצמאי. האחרונים נדרשים לשלם עבור השהות במלונות. בעיני רבים חלוקה זו נראית לא הוגנת. ההבחנה תלויה בין היתר בשאלה, האם המחבלים חדרו בפועל ליישוב שממנו הגיעו. ההבחנה בין מפונים למתפנים גורמת מתחים רבים וחיכוכים בין אוכלוסיות, אשר חוו פערים בין זו לזו גם בתחומים אחרים.

למפונים אין מידע לגבי משך הזמן שהמדינה תמשיך לממן את שהותם במלונות. אנשים פונים שוב ושוב לפקידי הקבלה במלונות ושואלים, עד מתי יוכלו להישאר. הם פוחדים לחזור לבתיהם. העדר אופק מותיר אותם בחרדה, שכן אינם יודעים היכן ישהו בלילה הבא. בכל יום פונים אלינו כאלה שפונו מהמלון כי אין להם יותר אמצעים למימון השהות, או משום שהחדר הוקצה למישהו אחר. אנחנו משתדלים לסייע כמה שניתן, אך כרגע המבנים בעיר מלאים עד אפס מקום.

בעקבות שיחות עם העירייה וגורמים שונים בעיר, במהלכן העלינו את הבעיות, הוחלט כי תוקם באילת עיר אוהלים. נראה שהמדינה חושבת רק שבוע-שבועיים קדימה, בעוד שייתכן כי המצב הנוכחי יימשך זמן רב. עיר אוהלים אינה נותנת מענה מספק לשהות ממושכת. מפונים ומתפנים חוששים גם מפני היום שאחרי המלחמה, שלגביו אין כלל הערכות.

נושא נוסף שמטריד אותנו הוא מצבם של בני הנוער בעיר. במהלך היום אין מבחינים בבני הנוער. בניגוד לילדים הצעירים, אשר באים לפעילויות שונות המאורגנות במלונות, מבלים בני הנוער את מרבית היום בחדריהם עם הטלפון, באמצעותו הם נחשפים למידע ברשתות. הם יוצאים להסתובב בעיר רק בערב. חוסר הערנות והדאגה לבני הנוער עלול לעורר תחושות קשות של בדידות, בידוד ודיכאון מצד אחד, ומצד שני – לעודד בעיות התנהגות כמו פניה לאלכוהול ולסמים והתנהגויות מסוכנות אחרות כדרך לפורקן ולהתמודדות עם המצב.  יצא לנו לראות נערים ונערות שמסתובבים בערב בעיר בחוסר מעש ונקלעים לסיטואציות מסוכנות ובעייתיות. חלקם מסתגרים בחדרים בשל חוויות הטראומה ואינם מבקשים עזרה. אנשי בריאות הנפש והרווחה מתקשים לאתר אותם ולתת להם מענה.

המטרה שלנו, המתנדבים, היא להעלות את הבעיות האלה בפני כל הגורמים הרלוונטיים. אנו משקיעים מאמצים בתכנון השיפור, כך שתתבצע הסתכלות לטווח ארוך. גישה כזאת תאפשר מציאת פתרונות שיהיו מתאימים גם אם המצב המשברי יימשך זמן רב.

החיים באילת נכנסים בהדרגה לשגרה. גופים שונים מקימים בתי ספר וגנים במלונות עצמם. המטרה שלנו היא – לאפשר לשגרה הזאת להיות כמה שיותר מיטיבה עם המפונים והמתפנים הנמצאים פה. כוחותינו אמנם מוגבלים, אבל אנו מאמינים ביכולתנו לחולל שינוי. גישה זו כבר הוכיחה את עצמה: הצלחנו להגיע לגורמים רבים בעיר ולשפר את ההיערכות למצב. אנחנו מוקירים את שיתופי הפעולה שלנו ומייחלים לימים שקטים בהם העזרה שלנו כבר לא תהיה נחוצה פה, באילת.