אין הגנה ואין מקלטים: תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב הופקרו לגורלם

מערכת “זו הדרך” קיימה השבוע ראיון עם עו”ד שחדה אבן ברי על מצבם של תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. שחדה הוא פעיל ותיק, סגן יו”ר חד”ש וממובילי רשימת “שותפות” למועצת העיר באר שבע.

מה מצב תושבי הכפרים הלא מוכרים במלחמה?

מאה אלף הבדואים בכפרים הלא מוכרים הופקרו. עשרה בדואים נהרגו מתחילת המלחמה מנפילת רקטה, ביניהם ילדים ואימהות, ועוד רבים נטבחו בעוטף. מצבם לא מעניין כמעט איש, אולי להוציא קוראי ‘זו הדרך’. לא רק שהם סובלים מעוני, הם גם סובלים מחוסר הגנה ומהיעדר ביטחון. זה סבל ממושך, הוא לא התחיל היום. אי אפשר לדבר על היעדר הביטחון בכפרים הלא מוכרים בלי להתייחס לאפליה הממסדית השיטתית.

המדינה הפקירה את הבדואים לגורלם בכל מה שקשור להגנה. גם המערכת הצבאית הפקירה אותה. האם ישנה עוד מדינה בעולם שלא מספקת הגנה צבאית לאזרחיה?. מבחינת הצבא והמדינה, שטחי הכפרים הלא מוכרים בנגב נחשבים שטח פתוח. לכן, כיפת ברזל לא מתפקדת שם, אזעקות לא מופעלות, ואין מקלטים או מיגוניות. תוקפים את המדינה בנגב והמדינה אומרת שעל אזור הבדואים אינה מגינה. ביום שני ולאחר מאבק ארוך, התבשרנו כי האפליקציות שמתריעות על אזעקות יתריעו גם בתחומי הכפרים הלא מוכרים. זה מקומם שרק אחרי שאזרחים נהרגו נזכרו להתקין אזעקות, אבל העיקר שזה קרה.

מיגוניות, שאינן אלא צינורות בטון המשמשים מרחב מוגן נייד, יכולות להציל חיים, אבל גם אותן המדינה לא מספקת. כדי להציב מיגונית צריך היתרים. אבל מאחר שהמדינה מגדירה את השטחים בהם מתגוררים הבדואים שטחים פתוחים ולא אזורים מיושבים, אין היתרים.

אזרחים שביתם הדל נהרס מטיל, למעשה נענשים פעמיים: פעם כאשר הטיל הורס להם את הבית; ופעם כאשר בן גביר הורס להם את הבית. אלה שצריכים לבנות מחדש את בתיהם עקב פגיעת רקטה, חוששים שיאשימו אותם בבניה לא חוקית. לכן הם מהססים לבנות אותם מחדש. מציאות זו אינה יד הגורל. היא פרי מדיניות מכוונת של ממשלות ישראל. אולי לאחר המלחמה יתנו לבדואים פיצוי כספי, אבל ספק רב שיאפשרו להם לבנות בתים חדשים.

מה ניתן לעשות כדי לשפר את מצבם?

גם אם יצליחו להביא להם מיגונית, המדינה תפקיע אותה. לכן אנחנו חוזרים לנושא הבסיסי: חיוני להכיר ביישובים הלא מוכרים. אבל כל עוד שלא הושג פתרון קבע, צריך להכיר, ולו זמנית, ביישובים אלה ולא להרוס שם בתים. הרי גם כאשר יש תוכניות בניה מאושרות, חולפות שנים עד שנבנה יישוב חדש. כאם המבנה בכפר הלא מוכר אינו חוקי, אז אני מצפה מהמדינה שתמצא דרך שהמבנה יהיה חוקי במקום להרוס אותו. הכרה זמנית תאפשר להציב ביישוב הלא מוכר מרפאה ומיגונית ובכך תציל חיים.

האם אתם מקבלים תמיכה מארגוני חברה אזרחית?

כן. אנחנו מקבלים תרומות מאזרחים ומעמותות. הקרן החדשה לישראל, למשל, עזרה עם מענקי חירום. מבחינת תמיכה ציבורית אני סבור שהמצב טוב. לא ידוע לי שהועברה תמיכה ממשלתית.

רשימת שותפות ממשיכה לפעול בימים אלה?

אנחנו בשותפות ספגנו מכה קשה מאוד. אנחנו מנסים לשמור על הרשימה. חברי שותפות ממשיכים להיות פעילים גם בימים קשים אלה. מפחידה אותנו ההסתה נגדנו. לכן פנינו לראש העיר באר שבע בבקשה לדיון דחוף בנושא. אנו חוששים מחלוקת הנשק המוצעת, כמו גם מדברי נאצה שמפרסמים גורמי ימין קיצוניים. ההסתה עלולה לפגוע במרקם היחסים בין יהודים לערבים בבאר שבע וכמובן לפגוע בשותפות. אני חושש שאזרחים יהודים רבים ייסחפו עקב ההסתה. לכן חשוב להדגיש: אין תחליף לשותפות. כשהמלחמה תגמר, אנחנו נמשיך לחיות יחד, לעבוד יחד ולתפקד יחד.

מהי התגובה הנדרשת להסתה?

סתימת פיות לא תפתור שום בעיה; היא רק תחריף את תחושות תסכול. יש להבחין בין חופש הביטוי, עליו צריך לשמור מכל משמר, לקריאות הסתה. הפגיעה בחופש הביטוי כבר קשה מאוד. אני עד למקרים של מעצרים בגלל אמירות  בנאליות.

ההסתה היא מכוונת. ישנם אלה שרודפים סטודנטים, אחרים רודפים אנשים שעובדים איתם. קשה לשכנע בימים כאלה שהנפת דגל פלסטין או קריאות סולידריות עם תושבי עזה אינן תמיכה בטרור. החשש שלי הוא שיהפכו את האוכלוסייה הערבית שעיר לעזאזל, מושא להתקפות, גידופים ופגיעה פיסית. לכן, חשוב מאוד להיות זהירים בהתבטאויות שלנו בימים אלה. מפלס החשדנות גבוה מאוד וחיוני לפעול כדי להוריד אותו. עלינו להשמיע קול ברור שפוי ואנושי, לחשב את צעדינו ולהניח לרגשות ככל שאפשר. המראות מעזה ומהעוטף קשים מאוד. למרות זאת, עלינו להפעיל את ההיגיון וככל שניתן למנוע עימותים.