קולות המחאה: הפלסטינים לא הולכים מכאן

תודה רבה על ההזמנה לבוא ולחלוק איתכם מחשבות ותודה לשמאל האמוני שמוביל כאן את ההפגנה. אני חבר קיבוץ מענית, ומביא אליכם דרישת שלום מהמפגינים בצומת-כרכור. גם שם יוצאים כל מוצ”ש להפגין, גם שם אנחנו מקבלים ביקורים חוזרים של המכת”זית, שזכתה כבר לכינוי  “כּרכּורית”.

אנחנו כאן כדי לבלום הפיכה משטרית המאיימת על הדמוקרטיה. שמונה חודשים מאז התחלנו להפגין, הבלימה עדיין לא מוחלטת, אבל ניכרת הצלחה. למחנה שלנו, מתנגדי ההפיכה, אין גבולות ברורים, אבל ההתעוררות שלו כעת ברורה מאוד. זאת אחרי תרדמת של עשרות שנים, בהן הימין עשה כל העולה על רוחו כדי לקדם את חזון א”י השלמה.

אשכול הערכים שהם קידמו לצורך זה, כולל: שמרנות, כפיה דתית, ושימוש בוטה וחסר עכבות במשאבי המדינה להגשמת האידיאל האמוני של מיעוט – ציבור שבחר ב-14 חברי כנסת. האג’נדה של הימין המשיחי היא החלת ריבונות ישראלית בשטחים, והחלת עליונות יהודית בכל ארץ ישראל. זה עיקר הפרויקט של “בעלי הבית” הללו. כדי להגיע לכך הם צריכים שכל היהודים יהיו לאומנים, סגורים ומגויסים לפרויקט. לכן הם מעוניינים גם בבית משפט חלש ובארגוני זכויות אדם מיותרים לגמרי. בלי בג”צ ובלי בצלם.

בליווי צה”ל, הם ממררים את חיי הפלסטינים השכנים להם. השבוע היינו עדים לזוועה של מגן דוד צרוב על פניו של פלסטיני. מעגל הנקמה ממשיך, ושני ישראלים נרצחו בחווארה.

לעומת זאת, אשכול הערכים של המחנה הליברלי כולל איזונים: בין תורה ועבודה; בין ציונות לבין אחוות עמים; בין סוציאליזם לבין יוזמה פרטית. מאז שנות ה-70, עם התפתחות תנועת ההתנחלות, הופרו איזונים אלה שוב ושוב. אבל רק בשנה האחרונה התעורר המחנה שלנו להגן עליהם, ולדרוש דמוקרטיה אמיתית.

אני מביא כאן דברים של משה אונא, ממייסדי טירת צבי וחבר שדה אליהו, היה ח”כ מטעם המפד”ל. בספרו “הקהילה החדשה”, שפורסם ב-1984, כתב אונא על אחד מיסודות החינוך בקיבוץ הדתי: “מולדת: יש לפתח קשר נפשי בין הילד ובין המולדת. הילד צריך לדעת שארץ ישראל היא מולדת לשני עמים. הוא צריך להבין את העם השכן הקשור גם הוא למולדתו ולא לראות בו אויב ומתחרה”.

עיון בספרו של משה אונא צריך ללמד אותנו לפחות שני דברים עקרוניים: המולדת שלנו היא גם המולדת של הפלסטינים והחיים שלנו כאן תלויים ביחסים איתם.כמה מכם בטח אומרים כעת בלב: “טוב נו… אולי קודם נעשה שלום בינינו, היהודים, ואחר כך נתפנה לשלום חיצוני, עם הערבים”.

אני רוצה להדגיש כאן: השלום עם הפלסטינים אינו חיצוני, אלא פנימי. שני העמים חיים במולדתם, והיא משותפת לשניהם. למרות ש”הם הפסידו במלחמה” ואחר כך בעוד מלחמה, ואחר כך בעוד אחת. והנה, הפלסטינים לא הולכים מכאן.

אנחנו לא רוצים משטר של עליונות יהודית, אלא דמוקרטיה. זה הזמן לשבת יחד ולחשוב, איך אנחנו רוצים שתיראה המדינה ביום שאחרי בלימת ההפיכה. בימים שאחרי המחאה הדמוקרטית המדהימה הזאת שמעוררת עניין בכל העולם. את החשיבה והתכנון האלה חייבים לקיים יחד, פלסטינים ויהודים.

תיקון עולם הוא לא רק לתקן מה שהתקלקל ולהשיב את המצב לקדמותו. תיקון עולם הוא גם תיקון תקנות, בנייה של חברה אנושית, התקנה של סדר חברתי ופוליטי.

יתכן שאנחנו עומדים בפני בנייה מחדש של מסגרת מדינית מאפשרת והוגנת לכל בני החברה האנושית בארץ האהובה שלנו. דברים אלה אינם בשמיים, אלא כאן, בינינו: כל אחד ואחת בצומת עין הנצי”ב ובצומת כרכור, באום אל-פחם, בנצרת, בסחנין, עיבתל אביב וגם בירושלים.

שולי דיכטר

קטעים מדברים בהפגנה בעין הנצי”ב נגד ההפיכה המשטרית,

 19 באוגוסט