המלחמה שמעבר לגבולות אוקראינה: לא להחרמת התרבות הרוסית

אנו, הפולנים, חיים במדינה של מראית עין. לכאורה, יש לנו דמוקרטיה המעוגנת בחוקה וחופש ביטוי. אף על פי כן, בשנה האחרונה פוחדים תיאטרונים להעלות על במותיהם מחזות של מחזאים מאומה מסוימת; אולמות קונצרטים מפחדים לבצע מוסיקה של מלחינים מאומה מסוימת; ומוציאים לאור מפחדים לפרסם יצירות של סופרים מאומה מסוימת. בצלן הארוך של הממשלה ושל תעשיית המידע, יראים מנהלי מוסדות תרבות מפיטורים, מחרם או מתעמולת שטנה. כל זאת במדינה שהיא לכאורה חופשית, נאורה ודמוקרטית. בפולין, מתמלאים זעם קדוש בכל פעם שמזכירים כיצד הנאצים שרפו ספרים, או כיצד הסטליניסטים החרימו מהספריות כמה כותרים.

אך חופש הביטוי בפולין הוא אשליה. החיים הפוליטיים בפולין מתקיימים במפגש שבין תרבות הביטול הדמוקרטית-ליברלית לבין פוליטיקת “השינוי החיובי” הלאומנית-קלריקלית של מפלגת החוק והצדק השלטת. לכאורה מדובר בשני זרמים מנוגדים, אך לעתים קרובות הם מתלכדים – כפי שבולט כיום ביחסם לשמאל העקבי ולרוסיה. אין זה מפתיע בהתחשב בכך שהאידיאולוגיה של הבורגנות הפולנית שאובה מהמסורת הליברטריאנית במוצהר של התנועה “סולידריות”. בנושאים אלה, מוסדות השלטון, התקשורת ומובילי דעת קהל – שמרנים וליברלים כאחד – חוברים זה לזה כדי להתנכל לכל קול ביקורתי. המלחמה באוקראינה הציפה לכן מחדש את שאלת חופש הביטוי בפולין.

מה ההיגיון בחרם על סופרים?

להוגים הגדולים שהניחו את היסודות לתרבותנו – סוקרטס, אפלטון ואריסטו – לא הפריע מוסד העבדות. מאות סופרים חשובים שחיו לפני המאה ה-20 היו מופתעים אילו נתקלו ברעיונות הסובלנות הדתית, הדמוקרטיה ושחרור האישה. לסופרים פולנים חשובים כוולדיסלאב ריימונט, אדולף נובצינסקי וסופיה קוסאק היו דעות אנטישמיות שאנו מעדיפים לשכוח. יש עשרות דוגמאות כאלה. האמנם מצדיקות עובדות אלה את שלילת החופש הבחירה של הקוראים? לא חייבים להסכים עם הספר שאנו קוראים כדי לראות בו מקור מידע בעל ערך על אנשים אחרים – ולו רק כדי ללמוד על שגיאותיהם, דרך חשיבתם וכיוצא בזה.

זכאר פרילפין (יליד 1975) הוא מחשובי הסופרים הרוסים כיום. ב-2021 פרסמה ההוצאה לאור השמאלית “גלובוק” אחד משני הרומנים של פרילפין על מזרח אוקראינה: “חלק לא ילכו לגיהינום”. הרומן עוסק בסכסוך שפצע את מזרח אוקראינה מ-2014 ועד 2022, במהלכו נהרגו יותר מעשרת אלפים איש – סכסוך שנדחק לשוליים מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה. לאחר ההפיכה הפרו-מערבית בקייב ב-2014, רבים מתושבי המזרח התנגדו לאפליה נגד דוברי השפה הרוסית, להרס האנדרטאות הקומוניסטיות ולהעלאה על נס של משתפי הפעולה האוקראינים במלחמת העולם השנייה. על רקע זו הוכרזו הקמת הרפובליקות הבדלניות בדונייצק ובלוגאנסק. מיד לאחר פרסום הרומן בפולנית, פרץ נגדו נחשול שנאה אדיר. ההוצאה לאור הסירה את הספר מהמדפים ומאוחר יותר אף ניסתה להכחיש כי פרסמה אותו.

הסופר במלחמה

שונאי פרילפין מאשימים אותו באידיאליזציה של הבדלנים ובאימוץ התעמולה הרוסית, אך אין זו ביקורת הוגנת. הכתיבה של פרילפין היא גסה, נטולת-רגש ולעתים ברוטלית. כמה מהבדלנים מוצגים כגיבורים, אך הרומן מלא גם בעשן סיגריות, באדי אלכוהול, באינטריגות ובמאבקי כוח בין פוליטיקאים קטנים בדונבאס; בשליחים האכזריים ממוסקבה שמגיעים לדונייצק כדי לדכא כל יוזמה מקומית; וברצח המסתורי של נשיא הרפובליקה העממית של דונייצק מטעם עצמו, אלכסנדר זכארצ’נקו.

פרילפין מציג את המורכבות ביחסם של הבדלנים לאוקראינה. הוא מערער את התוויות העיתונאיות השטחיות “פרו-אוקראיני” ו”אנטי-אוקראיני”. כך הוא מתאר את אחד מגדודי הלוחמים הבדלנים: “רבים מהמתנדבים בגדוד ראו עצמם אוקראינים. הם זיהו עצמם עם המאבק של [הפרטיזן הסובייטי] קובפאק נגד [משתף הפעולה הנאצי] שוחביץ’, עם [האנרכיסט] מאחנו נגד [הלאומן] פטליורה, ועם בוגדן חמלניצקי [תומך מוסקבה] נגד איוואן ויהובסקי [תומך פולין]”.

הלוחמים הבדלנים הם לא רק תושבי דונבאס, אלא גם תומכי “השלום הרוסי” מרחבי ברית המועצות לשעבר ואפילו ממדינות אחרות כמו צ’כיה או סרביה. רבים מהם התאכזבו, כאשר שליחי מוסקבה השתלטו בהדרגה על החבלים הבדלניים. בעיני פעיל שמאל ותיק כפרילפין, רוסיה העכשווית מצטיירת כמפלצת בירוקרטית ערלת-לב, המתעלמת מצורכיהם של האנשים הפשוטים ומשאיפתם לחירות.

להתקדם מעבר לשחור-לבן

האם פרילפין מציג תמונה מעוותת של המלחמה? הוצאת “צארנה”, שתרמה רבות לפופולריזציה של ספרות אוקראינית, פרסמה ב-2022 את “חדר במלון המלחמה: דיווח מדונבאס” מאת הסופר הסלובקי תומאס פורו. המחבר הוא ללא ספק “פרו-אוקראיני”, והמידע בספרו שאוב בעיקרו ממתנדבים צ’כים וסלובקים הלוחמים לצד צבא קייב. עם זאת, הספר כולל גם מידע שחותר תחת ההצגה המניכאית של הסכסוך באוקראינה.

פורו כותב: “ארגונים בינלאומיים מתעדים פשעי מלחמה שביצעו שני הצדדים. משרד הנציב העליון של האו”ם והארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה מתעדים מקרי עינויים ואלימות מינית מצד חברי מיליציות ‘דונבאס’ ו’אזוב’ האוקראיניות. הארגון אמנסטי אינטרנשיונל תיעד פשעי עינויים ורצח שביצעה המיליציה ‘איידאר’. הטלוויזיה האוקראינית דיווחה שלוחמי איידאר שלחו את ראשו הכרות של מורד פרו-רוסי לאמו של ההרוג”.

בפרק אחר בספר, מתאר פורו כיצד “משפחות רגילות מאחד הכפרים [בסלוביאנסק] חסמו בגופן שיירת כלי רכב משוריינים של צבא אוקראינה, ואחת הנשים ממש השליכה את עצמה מתחת לגלגליו של ‘האמר’ [משוריין מתוצרת אמריקאית] של החטיבה ה-13”. אין זו התעמולה של פוטין – אלה דיווחים של עיתונאי פרו-אוקראיני, שמצליח לראות כי הסכסוך העקוב מדם בדונבאס אינו שחור ולבן. הוויכוח על גבולות חופש הביטוי יימשך כנראה לעד. הבה נסכים, לפחות, לדבריה של הפולניה זוכת פרס נובל לספרות (2018), אולגה טוקרצ’וק: “ספרות לא נועדה לאידיוטים”. הבה נשאיר את ההחלטה בידי הקוראים, ולא בידי הצנזורים והקנאים למיניהם.

אוגוסט גראבסקי

חוקר במכון להיסטוריה יהודית בוורשה